על מה יצא הקצף ברשות השידור

תחילה ניתן היה להבין שהפור נפל. הכל הבינו שהגיע הזמן לסיים את פרשת רשות השידור הישנה ולהתחיל משהו חדש. השלווה היחסית שירדה על החברים ברוממה, שדרה גם היא השלמה עם הבלתי נמנע. שתי ממשלות, הקודמת עם יאיר לפיד כשר האוצר והנוכחית, עם כחלון כשר האוצר, טיפלו בסוגיה זו כשראש הממשלה, שרים מטעמו וח"כים נוטלים בכך חלק פעיל. הרשות שנולדה כרשות לרדיו, הלכה ותפחה; צרפה לעצמה ערוץ טלוויזיה, רשתות משנה ובוודאי היה בה מי ששאל או שקל ברצינות אם לא הגיעה השעה גם לשימוש במרשתת. לדעתי, כבר זמן רב התבקש דיון ציבורי יסודי ומקיף בשאלות אלה, מפני ששירות שידור ציבורי חייב זאת לעצמו אך בעיקר לציבור המממן אותו ומצפה לתמורה הולמת. דיון ציבורי, הווה אומר דיון שאינו מתנהל רק בחדרי-חדרים של משרדי הרשות הקיימת והפוליטיקאים העוסקים בדבר. דומה שאחד מגורמי ההסתאבות העיקריים שפקדו את המסגרת האירגונית הקיימת היה אובדן רגישות לצורכי הציבור ורצונו. איתרע מזלם של הציבור ושל הרשות הציבורית, שראש-הממשלה, נתניהו, שכנראה רגיש לתקשורת יותר מראשי-ממשלה שקדמו לו, הבחין לאחר זמן ממושך מדי לטעמי, בהסתאבות היתרה שלה, ובצורך לממש את הפיקוח הניהולי של הציבור עליה. שלוש רעות חולות מרכזיות פקדו את הרשות: איכות הניהול ואי-עמידה ביעדים שמכתיב חוק רשות השידור; חוסר איזון תכני; תחרות בערוצים המסחריים תוך אובדן המהות האוטונומית שמעניק לה המימון הציבורי. ראש-הממשלה מודע כבר זמן רב למלחמה הא-סימטרית שמנהלות נגדו (ונגד משפחתו) רשויות השידור במדינת-ישראל, לפעמים עד כדי אימוץ עמדות עויינות. תחילה היו אלה אמצעי התקשורת הכתובים¹ ועם התקדמות העידן הדיגיטלי גבר חלקן של הטלוויזיה והמרשתת, שהשפעתן הציבורית עמוקה ומהירה יותר. נדרש לו זמן רב לטעמי בכדי לעכל עובדה זו במידה שתניע אותו לפעול. הלחץ התקשורתי גבר, בין היתר, בשל התסכול אצל יריבי רה"מ על התמשכות כהונתו, במיוחד לאחר שאובמה נכשל במסע להדחתו בעזרת ידידים ישראלים, במהלך כהונת הכנסת ה-19. כאשר הסתבר שגם הרשות הממלכתית נוהגת בו כך, בדעות ובאידיאולוגיה שהוא מייצג ובעמדות המדיניות הרשמיות של ממשלת ישראל - בדומה לערוצי השידור הפרטיים - שלהם, בהגדרה, אינטרסים פוליטיים, כלכליים ואידיאולוגיים אחרים משלו - החליט לפעול, ובצדק. רשות השידור לא רק נסחפה אחר הזרם העכור של רשתות התקשורת הפרטיות, היא גם לא השכילה לפצות על נטייה זו, במשנה-הקפדה על קיום הוראות חוק רשות השידור ובתיקון הליקויים הניהוליים הקשים שהלכו ופגעו ביכולת הפעולה שלה ובגידול עלויות התפעול ע"ח איכות ותכני השידורים. בדרכו הזהירה (מדי, לטעמי) בחר ראש הממשלה להתמודד מול התקשורת הדיגיטלית העוינת, ע"י טיפול במסגרת הממלכתית שהסתאבה - רשות השידור. כאן התחילה שרשרת האירועים שבסיומה אנו צופים ככל הנראה בימים אלה: מרשות - לתאגיד - מתאגיד - לרשות (+) - מרשות (+) - לרשות (+1/2) או לתאגיד (1/2-). טלטולים אלה אינם דרושים להבראת רשות השידור ואינם מוצדקים משום בחינה. הם תוצאה של החצנה מאוחרת של האגו המפותח של עובדי רשות השידור וסימפטום ברור של המציאות הפוליטית שלנו, לצד אי-הבנה של חלק מהפוליטיקאים שהציבור אינו שוטה, ויהיה מחיר פוליטי להתנהלותם. לא ייתכן שרשות שידור שנוסדה בימי מפא"י העליזים תהיה נקיה מהשפעות אידיאולוגיות ופוליטיות של אותם ימים. את "קול ציון הלוחמת" (קול האצ"ל והלח"י) פרקו כבר מזמן. גלי צה"ל חלשה ולהערכתי תבוטל או תסופח לתאגיד/רשות השידור החדש(ה). הטלוויזיה החינוכית בר-מינן באשר למידת העצמאות שנותרה בה כאופוזיציה פוליטית. בתהליך שביקש להוביל ראש הממשלה נכללה אפוא המטרה להקטין את הביקורת העוינת, החד-צדדית והמוטה אידיאולוגית המתרכזת ב"תאי-הגזע" הישנים של רשות השידור. יש ככל הנראה יותר מסיבה אחת להמלצות וועדת-לנדס, שבחנה את נושא שיקום רשות השידור, לפרקה ולהקים במקומה ארגון חדש. ככל שהניתוח עוסק בנגע ממאיר יותר, חייב הוא להיות עמוק יותר ומהותי יותר. הסיכוי להצלחתו עומד ביחס הפוך לאיכות הרחקת הנגע. צורך לשנות "תאי -גזע" הוא משמעותי ביותר ליצירת תפנית חיובית אצל הנגוע. אנחנו יודעים כיום כבר טוב למדי להחליף תאי גזע פגועים בבריאים מאותו סוג. איננו יודעים עדיין להחליפם באחרים. עד כמה ישנה רשות השידור נקל להבין משתי עובדות: א. ראשיה לא הבינו או התעלמו מכך שהם בבעלות המדינה, ממומנים על-ידה ואינם יכולים לנהוג או להניח לעובדיהם לנהוג בשרירות-לב וחוסר התחשבות של ארגון פרטי. ב. עובדיה, ברובם, לא חשו שהציבור הולך ומתנכר, הולך ומתרחק מהם וממה שהם מייצגים ומציגים לו. ככל שהקצינה הביקורת הפוליטית החד-צדדית, הפכה עוינת לימין ולהתיישבות באיו"ש והעמיקה את ההזדהות הפוסט-מודרנית שלה, כן הלך והתערער מעמדה של רשות השידור הממלכתית בעיני חלקים רחבים יותר בציבור. למען ההגינות אומר שלא כולם ברשות כאלה, אבל "הנגועים" עדיין דומיננטיים מדי. ומאידך-גיסא, קברניטי הרשת והצמרת המקצועית הוורודה שלה, לא האמינו שיהיה מי שיהין "להרים-יד" על "חופש הדיבור שלהם". ראש-הממשלה הבין טוב מהם את הלך הרוח הציבורי, והעז! רק כאשר הבינו עובדי הרשות שנפל הפור, החל המאבק הציבורי הפרוע שלהם. מיעוט הסיוע שקבלו מההסתדרות הכללית (נושא לדיון נפרד), והסיכוי של חלק מהם לחזור ולהשתלב במערכת שידור ציבורית תחת שם כזה או אחר, מיתן מעט את "אפקט החוזי" בהתארגנות מחאתית זו. אפשר גם שהוויכוח המיותר בין רה"מ לשר האוצר הצליח לבלבל חלק מהם. אולם התעקשות רה"מ שהליכוד (ימין) יבצע מהלך שלטוני העומד בקריטריוני ההסכם הקואליציוני (תכנון מוקם ויפה שלו), הפך לעוד צעד של הימין ש"גונב" להם חלק נוסף מארץ-ישראל היפה "שלהם", והכה אותם בהלם המציאות המתהווה. הלם מסוג זה הוא קושי מהותי אצל השמאל הפוסט-מודרני, שמחצית קיומו מושתת על עולמות וירטואליים. ראש הממשלה מוכיח שוב שהוא פוליטיקאי מחונן ושאין כיום בפוליטיקה שלנו מי שיודע לנהל את המציאות המורכבת והמתוסבכת בה אנו נתונים טוב ממנו. חרף הלחצים, העייפות המצטברת, הקשיים החזויים והבלתי-חזויים והמאבק האנטי-דמוקרטי, המיותר והסיזיפי של השמאל, עדיין הוא טוב מכל מבקריו - טוב אך לא חף משגיאות ומזהירות-יתר. לסכום: חשוב להניע את התהליך במהירות ובהחלטיות. על ראש הממשלה להפקיד על רשות השידור הארגון החד או המחודש מי מטעמו שידע לנהל את הקמתו והתארגנותו ללא עיכובים נוספים ולהבטיח בסופו של יום שהניתוח, שאיננו קל, אכן יצליח, יחולל את השינויים הדרושים ויעמיד לרשות הציבור הישראלי שירות חדש ומשופר בהרבה ממה שידענו עד כה.