כמו בכל שנה הרי שגם השנה אנחנו נחזה בקיום הטקסים הסטנדרטיים ל"יום השואה" עם תוספת מילת "הגבורה". זה לא סוד שאין כיום קונצנזוס על הצגת השואה בישראל, על טקסיה ועל תכנייה. "יום השואה" מוצג מנקודה "ממלכתית", כביכול, שבודאי איננה כוללת את ההיסטוריה והספרות האמיתית והרחבה על השואה, שלמשל היהדות החרדית (ואפילו חלק מיהדות המזרח) חוותה וכתבה. "יום השואה" עצמו - כתאריך, רחוק מלהיות קונצנזואלי. כ"ז ניסן (שבו חל "יום השואה" הרשמי) הוא עדיין יום שבו על-פי ההלכה אסור לערוך טקסי אבל. זוהי תקופה שביקורים בבתי עלמין אסורים ומנגד עדיין אפשר אפילו לקיים נישואים לשעת הדחק. אבל את מר בן-גוריון - האנטי דתי, ואת חבריו, זה לא עניין כאשר הם קבעו את התאריך הזה על סמך "מרד גטו וורשא", כביכול, ולמעשה בתאריך שבו בכלל המרד בוורשא לא החל.
המרד בגטו וורשא החל בערב חג הפסח - י"ד ניסן תש"ג, אך כמובן שערב חג דוחה אבלות, ואם ערב חג דוחה אבלות הרי שעל-פי אותו עיקרון גם חודש ניסן כולו לא היה מתאים לקביעת יום כזה, ולדרוש מיהודים דתיים (שלרובם היה קשר זה או אחר לשואה) להתאבל בו רק משום שכמה אפיקורסים החליטו עבורם מתי להתאבל על-פי כפייה חילונית ואנטי דתית. יתרה מכך, התאריך הזה - של כ"ז בניסן, שייך בכלל לציון תחילת "המרד הערבי" (מאורעות 1936) של שנת תרצ"ו (1936) ובישוב הציוני-חילוני הוא צוין כך כבר משנת 1940. בשנת 1951 אומץ התאריך הלה כציון ל"יום השואה והגבורה" ללא שום קשר כרונולוגי לשואה או למרד גטו וורשא. חבל שאת הפרט הזה לא מציינים בבתי הספר אלא מוכרים שם את השקר שזהו פרוץ מרד גטו וורשא, ו"על הדרך" גם מסיתים נגד היהדות החרדית שאיננה מציינת אותו בגלל כל המגבלות שהזכרתי. כמובן שהציבור המוסת בישראל מאמין לבדותות ה"ממלכתיות" ובטוח שכל יהודי חרדי מזלזל בערך למידת השואה.
נצא מההנחה כי המרד בגטו היה אומנם צעד גבורה עבור לא מעט יהודים - שעברו או שלא עברו את השואה. אבל בכפייה "ממלכתית" לא משכנעים את כל הציבור כי הגבורה של צד אחד היא הגבורה של הצד השני. הדורות הממשיכים של ניצולי שואה רבים - והיהדות הדתית כולה, רואים את הגבורה לא רק בקרב אבוד ו/או בקרב התאבדות אלא גם בהקמת סוכות ואכילת מצה תחת גטאות הצוררים. היהודים הללו רואים את הניצחון על הנאציזם לא רק בהקמת מדינת ישראל - כפי שכל "מסעות החיים" מלמדים אותם, אלא בשיקום היהדות שנשרפה במזרח אירופה וקמה מחדש בארץ ישראל, בארה"ב, באוסטרליה, בדרום אפריקה ובכל רחבי יבשת אמריקה, תוך הקמת ישיבות חדשות ומפוארות. עבור היהודים הללו הניצחון על כוונת הנאצים ימ"ש איננו בדמות הישראלי עם הבלורית או הישראלית ה"חדשה" אלא בדמותם של תינוקות דבית רבן ששוב פאותיהם מסתלסלות על כתפיהם, ואילו הכיפה והציצית הם סימן ההיכר של אבותיהם. אבל המדינה ה"ממלכתית" הזו איננה ששה להציג את חלון הראווה היהודי הזה ומצטמצמת רק ב"היבט הציוני" החילוני. אז באמת למה שהציבור החרדי יחוש חלק מכל הטקסים הללו, המגלים טפח מהאמת אך מכסים יותר מטפחיים ממנה?
מסביב ליאנוש קורצ'ק האגדי קיימת ספרות הרואית שלימה. אבל כמו שיאנוש קורצ'ק סרב להינצל והלך בראש תלמידיו לגיא צלמוות כך עשה גם הרב הגאון אלחנן ווסרמן - ראש ישיבת ברנובי'ץ, כשחזר מארה"ב ממש בפרוץ מלחמת העולם השנייה, וסירב לשמוע לראשי יהדות ארה"ב שביקשו ממנו לא לחזור לפולין. הוא חזר לתלמידיו וצעד בראשם למחנה ההשמדה, כשהוא ממריץ אותם ללכת בראש מורם ולקיים קידוש שם שמים ברבים. אבל עליו איש אינו מלמד במסגרת "ממלכתית" או "אקדמאית". הרב דב חיים מיכאל וויסמנדל הציל עשרות אלפים מיהודי סלובקיה והונגריה כראש "וועד ההצלה של יהודי סלובקיה" - תוך מו"מ מסוכן עם ראשי הנאצים, אבל עליו ועל מעשיו איש אינו לומד בשיעורי ההיסטוריה, ובמיוחד אין מציגים את ספרו "קראתי ואין עונה", על חלקה של התנועה הציונית במחדל ההצלה (ואני עדיין נוקט בלשון עדינה כשאני כותב "מחדל"...).
אל מלא רחמים לימוד השואה - בבתי הספר, ואף באוניברסיטאות, לא רק שלוקה בחסר ואיננו אוביקטיבי ומחקרי אלא שהוא שטחי ומבוסס בעיקר על רדידות אמוציונאלית (בבתי הספר) ובשינון יבש של טקסטים רדודים (באוניברסיטאות). חופש המחשבה והדיבור מצונזרים במוסדות החינוך הישראלים כאשר זה או אחר מעלה שאלות "לא סימפטיות" על היסטוריית השואה, או שמישהו אחר מביא עובדות הסותרות את "שטיפת המוח" ה"ממלכתית". סממני הטקסים עצמם רחוקים מלהיות יהודיים ובמקום הקראת תהילים, קיום "אל מלא רחמים" הרי שעמידת הדום וצפירת הנכרים הופכים לעיקר, שאותו מנסים שוב ושוב לכפות על הציבור הדתי. מנגד, בבתי הספר החילוניים אין אזכור לסמלים דתיים. אז מנין - לכל הרוחות, שואבים ה"ממלכתיים" הללו את חוצפתם כשהם דורשים מהיהדות החרדית לכבד ולבצע את סמליהם הנכרים?!
ההיסטוריוגרפיה של השואה מספרת רבות על ההולנדים, על השבדים, על הבולגרים ועל בני אומות אחרות באירופה שהיו בגדר "חסידי אומות העולם" והצילו יהודים אבל משום מה אין בהיסטוריוגרפיה הזו פרק על המדינה היחידה שהעומד בראשה סירב למסור לנאצים ימ"ש את רשימת יהודי ממלכתו וכך ניצלו כולם. המדינה הזו הייתה מרוקו ושמו של המלך המציל היה מוחמד החמישי. ההיסטוריוגרפיה הציונית מעלימה את טרגדיות השואה של יהודי יוון, טוניסיה, אלגי'ריה ולוב. עשרות בשנים היו יהודי ארצות אלה בגדר בדאים כשטענו כי גם הם עברו את השואה המרה.
הרבה תאריכים היו יכולים להוות אלטרנטיבה לתאריך שבו מתקיים כיום "יום השואה". כאמור, במקום לקיים את היום הזה בתאריך שבו פרץ ה"מרד הערבי" אפשר היה לקבעו ב"יום הקדיש העולמי", של י' בטבת. ומי שאיננו רוצה סמל דתי היה יכול לקובעו בפרוץ מלחמת העולם השנייה או ביום שבו החלו היהודים להיות מוצאים למחנות ההשמדה. אבל באמת שאיש מה"ממלכתיים" איננו חפץ ברוממות ה"קונצנזוס" שבגרונו אלא מנסה שוב את הכפייה הכיתתית שלו - בסגנון ה"ממלכתיות", שכל כולה ניסיון של כפיית רה סוציאליזציה של מיעוט על רוב. כזה היה "יום השואה" עד היום - יום שהוא עוד אמצעי לכפות ערכים ונורמות של מיעוט שליט על רוב מבולבל שבולבל באופן מניפולטיבי.
כדי ש"יום השואה" באמת יהיה היום של כל יהודי חייבת לבוא כאן רפורמה מחקרית, אינטלקטואלית, פתיחות וחופש ביטוי לכול וגם שינוי התאריך הזה - לרווחת כל הציבורים, ואף להדגיש בטקסי היום הזה יותר את כללי היהדות מאשר את מנהגי הגויים הכפייתים. הרעיון של ניצול טרגדיית השואה לעיצוב מסר פוליטי צר ו"ממלכתי" הוא רעיון נואל ורק כשהרעיון הזה יוסר, אזי, "יום השואה" יהיה באמת ממלכתי.
והייתי מציע שיקום ח"כ אמיץ ויוביל חקיקה שתאסור מפגשים של פוליטיקאים בפרט ושל ישראלים בכלל עם חברי ונציגי המפלגות הנאציות והפשיסטיות בעולם בכלל, ובאירופה בפרט, כמו מפלגות הימין של אוסטריה, בלגיה, איטליה וזו של מארי לה פן מצרפת. כמו שבסוף שנות ה-70 של המאה ה-20 חוקק שר המשפטים דאז - שמואל תמיר, את "חוק איסור המפגשים" עם אש"ף (שרבים הושבו בכלא בגללו), כך צריך להיות מחוקק חוק כזה כיום אך כנגד המפגשים עם התנועה הניאו נאצית העולמית. מעניין הוא שבנושא הזה - חקיקה וזעקה נגד מפגשי ניאו נאצים עם פוליטיקאים ישראלים מהימין, גם ח"כי וראשי השמאל פוחדים לנגוע, אבל כשמגיע "יום השואה" פתאום לכולם חשוב שזה לא יחזור שנית...
