עם רדת יום אהיה בקריית ים, בהתכנסות בני העיר לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה. אתלווה אל נער או נערה, שיעלו להדליק אבוקת נשמה לעילוי נשמת הרוגי ישראל בנוראה במלחמות האדם. יאמרו שם כי הנער או הנערה הם בני הדור השליש, ועליי יאמרו כי אני בן הדור הראשון, וסמל 'דור ודור' יקרין עצמו אל לב הנוכחים.
אהרהר אז בתוכי כי אינני דור ראשון, כי אני נצר לדורות הרבה, מי ימנה, כמוני כנער או הנערה, שייחדו את יהדותם בעמידת גבורה עילאית בכל גלויות ישראל בכל שנות הלחץ והעינוי שהגיעו לשיאם בעלות מן התופת אדריכל מטורף של השמדת המוני בית עמי. אהרהר גם כי הנער או הנערה ואנוכי האוחז בידם, איננו דור ראשון או שני או שלישי אלא בני דורי דורות של קווי גאולה ושאנחנו זוכים יחדיו לחיות את שיבת ציון.
לא באקראי אהיה בקריית ים. אהיה שם כי ראש העיר דוד אבן צור שאל אותי לבא, ומכל העצרות והמעמדים אמרתי לליבי כי להזמנתו אענה. הוא היה נער בכפרי ימין אורד. גם הוא גם אחיו. הוא בגר בצל אילנות האורן של הכרמל לשם בא מארץ לידתו מרוקו, ספוג מסורת אבות, מהסס לתוך המציאות של החברה הישראלית הפועמת פעימות שאי-אפשר היה לו להפוך אותן באחת לפעימות ליבו שלו. ליוויתי כמחנכו את צמיחתו, את הבשלת כוחות הרצון שלו לשוב שיבת נפש לארץ הזאת. הוא היה לראש עיר בישראל. הוא אחד מילדי הפזורה שגאל את עצמו ואותנו בארץ הזאת. הוא בעיניי נער של תקוות שהיה לאיש. הוא אחד מילדי "שמחנו כימות עיניתנו". בעבור כמותו שרדתי אני. כך אני אבל ביום הזיכרון לשואה ולגבורה. בהלל על שזכיתי להיות מחבלי הגשר התלוי בין קץ האור לעלות השחר. כך אני זוכה לזכור את המחר כשאני מתייחד עם התמול.
הלילה, בעיר הלוחכת את חול החוף הגואל של הים האחרון, אותו חציתי לאושרי מגאי צלמוות לנאות דשא.
יום הזיכרון לשואה ולגבורה, התשע"ז
