מכוח העלייה מתקיים הצו "לא עוד"

זה לא מספיק. שנה אחר שנה אנחנו משננים את לקח השואה: "לא עוד!", זוכרים את שעברו אחינו ואחיותינו, אבותינו ואימהותינו - אלו שנותרו שם, בגיא ההריגה; ואלו שניצלו - ומבטיחים לעשות הכל כדי שעמנו לא יעמוד שוב חסר ישע, מתחנן לחסדם של זרים שיושיעוהו. "הלקח הוא שעלינו להיות מסוגלים להגן על עצמנו בכוחות עצמנו מול כל איום, מול כל אויב", אמר רה"מ בנימין נתניהו. אמת. אך לא די בכך. הלקח האחר של השואה, הזוהר כאבוקת תמיד, הוא הקריאה הגדולה שצריכה להישמע מערי יהודה ומחוצות ירושלים ותל אביב: "יהודים, עלו ארצה!". אחיות ואחים יקרים, בואו הביתה, כאן מקומכם. השואה חתמה באופן האכזרי ביותר את פרק הגלות בהיסטוריה שלנו. מאז קום המדינה קיומן של קהילות יהודיות מחוץ לארץ ישראל הוא אנומליה. מין קשר שתיקה מרחף סביב הלקח הזה שהוא-הוא תמצית הציונות. מאות שנים עשינו בספרד וגורשנו ממנה; מאות שנים בגרמניה, והושמדנו בה; גם בפולין היינו - ורק אפרנו נותר במקום שבו חיו יהודים יותר מ-1,000 שנה! בכל מקום שחיינו בו, תרמנו הרבה מעבר לכוחנו המספרי - בכלכלה, במדע, בתרבות, באמנות, בפוליטיקה. ברגע האמת זה לא עזר לנו. יותר מחצי מיליון יהודים נמצאים כיום בצרפת ומשכנעים עצמם ש"עסקים כרגיל" ושצרפת היא מולדתם. שנה אחר שנה עולה וגוברת האנטישמיות הגלויה ברפובליקה שחרתה על דגלה "חירות, שוויון ואחווה" והפרידה את הדת מהמדינה. למי הם מחכים? בואו הביתה, אנחנו זקוקים לכם, פה עתידכם. זה צו ההיסטוריה. אינכם רואים? בניסן תש"ז (1947), כשבעה חודשים לפני ההחלטה באו"ם על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, פירסם ד"ר אברהם שרון (שבדרון) בכתב העת "בִּצָרוֹן" שיצא בניו-יורק קריאה ליהודים "בארצות הדמוקרטיה וחופש" לעלות: "יהודים, עלו! וַתרו על דברים הרבה הצמודים ויקרים שם ללבבכם עד מאוד, התאמצו בתכלית ההתאמצות והידחקו לעלות! עתה עלו! עתה עוד ביכולתכם לצאת ממקומותיכם בכבוד ובסדר על רכושכם, כולו או רובו. חלילה לכם לחכות עד אשר - אל תפתח פה לשטן - יקום דבר הנביא: 'וְהָעֹלָה עַל רוּחֲכֶם - הָיוֹ לֹא תִהְיֶה!... חַי אָנִי נְאֻם ה' אֱלֹהִים. וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם... בְחֵמָה שְׁפוּכָה' (יחזקאל כ)". דברים נכוחים. שבדרון חתם בנבואה: "גלותנו אינה פרי אסון בלבד, אלא אף פרי רצון. הבה נעורר ונזרז את בני עמנו לכך, שגם חיסול הגלות, שיבת ציון השלמה, לא תהא פרי אסון, אלא פרי רצון". היום הזה, שבו מתחילים "עשרת ימי התודה", מיום השואה ליום העצמאות, מזכיר את ראשית הסולם ההיסטורי העולה מתהום המשרפות מעלה אל תחייתנו כעם עצמאי במולדתו העתיקה. מי שזוכר את השואה, מי שמבטיח "לא עוד" - מוכרח לזכור את הצד השני שמכוחו יתקיים הצו "לא עוד": העלייה ארצה, קיבוץ נידחינו מארבע כנפות הארץ לבית הלאומי היחיד שהיה לנו. אימרו מעתה: "לא עוד גלות!".