"יום בטרזין"

בדצמבר 1941, חודשים אחדים לפני שמלאו לו 20. רכש סבי, הארי טרסלר, לימים טרסי, כרטיס נסיעה ברכבת מפראג לטרזין, שם צורף לקבוצת ההנהגה להקמת הגטו שמנתה 23 מחברי המנהיגות היהודית. הוא היה עוזרו האישי של יעקב אדלשטיין, ראש ההנהגה היהודית הראשון בטרזין ועמד לצידו במשך כל תקופת השהות בגטו. כעבור שנתיים, בדצמבר 1943 שולח סבי בטרנספורט למחנה בירקנאו. בחלוף מספר חודשים הועבר למחנה עבודות הכפייה שוורצהיידה בגרמניה. לקראת תום המלחמה הובלו שרידי האסירים שנותרו בחיים, וסבא ביניהם, בצעדת המוות. הוא שוחרר בידי הצבא האמריקני, בסמוך לעיר שוורין בעודו שלד חי. כאשר התאושש די הצורך וחזר הביתה לפראג, חצי שנה אחר כך, מצא כיתוב לזכרו, על מצבה של קרוב משפחה בבית העלמין. לזכרו של סבא אקרא את הדברים הבאים, המתארים משהו משגרת החיים בגטו טרזיינשטאט:

קטעים מתוך המסה "יום בטרזין"

... כבר זורמים חיי הבוקר במלוא עוזם. גברים ונשים יוצאים לעבודה, אחרים גוררים עגלות קבורה המשמשות כאן להובלה. ברחוב דמויות שחוחות של ישישים וישישות, מטפלות יוצאות עם ילדים, שוטרים ממשטרת הגטו עומדים על משמרתם. הרחוב מלא על גדותיו... טרזין, עיר שנבנתה בסרגל, על-פי תוכנית מדויקת, מבנים יצוגיים וחזיתות בניינים נוסח איטליה. הרמוניה ושיווי משקל במרחב שבין חומר לצבע ובתוכם אבק אדם, עיר עם יתר לחץ דם, דחוסה באנשים ובכל זאת - מתה. כבר אחר-הצהריים ואנשים ממהרים למטבחים, אל פנכות האוכל, אל אשנבי העץ, אשר מעבר להם מחלקים טבחים מחוספסים את תמצית החיים במנות זעירות. גם אשנב המטבח בטרזין ניחן בפיוט משלו. במחוזות הדמיון יש לו כאן תפקיד חשוב. אגדת ילדים הילכה בחצר קסרקטין מגדבורג, בזו הלשון: היו היה מלך והמלך היה רעב. הלך המלך אל אשנב המזון וציווה על המגיש: כפול! זו האגדה כולה, זו תמצית הווית הקיום בטרזין. הזיה ילדותית על מנה כפולה של אוכל. מעלתו ושיאו של כוח מלכותי. היכולת לדרוש מנה כפולה, לאכול לשובע, להפטר מהמפלצת הנוהמת, הנוכחת תמיד, המודיעה תמיד על קיומה של בטן ריקה: הרעב. תלונות האסירים החולים: "קר לנו, אנו רעבים, אין לנו מה ללבוש, חשוך לנו, אני רוצה לישון על גבי מיטה - זאת אתה שומע עוד ועוד ואינך יודע איך לסדר לחולים מיטה שלא ימותו על הרצפה החשופה. אינך יודע מה לעשות כדי להשכיב את החולים בחדרי טיפול, במיטות נקיות, שם יוציאו את נשמתם לפחות במנוחה ובשקט. הסבלים מסלקים את המתים, מובילים אותם אל חדר המתים המרכזי, שם הם נערמים במאותיהם. בכל יום מובלות עגלות, עמוסות בארונות מתים פשוטים, לקרמטוריום. טקס פשוט, תפילה קצרה, הטרקטור זז והם אינם!, הכל מתרחש מהר, כל כך מהר שלפעמים נשרף המת לפני שנודע לאשתו על מותו, או לאם על מות ילדה. קטע זה נכתב על-ידי ד"ר קארל פליישמן, יליד צ'כיה, אינטלקטואל, רופא ואומן. נשלח לגטו טרזיינשטאט באפריל 1942. בגטו גויס לעבודה במחלקת הבריאות ושימש סגן מנהל המחלקה. באוקטובר 1944 נשלח בטרנספורט לאושוויץ בירקנאו שם הומת. בן 47 היה בהרצחו.