רשות השידור-תאגיד: ומה עם חשבון הנפש של התקשורת?

סדר היום התקשורתי זנח לאחרונה את פרשת התאגיד-רשות השידור. חבל מאוד שכך. אלה ימים קשים העוברים על התקשורת הישראלית בכללותה. נתניהו וחבר מרעיו אינם רוצים להיטיב עם התקשורת אלא להשפילה, להשתיקה ולהפחידה. לדאבון הלב, הוא מצליח בכך. לא סוד הוא שנתניהו מתעב את התקשורת. מזה שנים שהוא מתעלם ממנה באופן מופגן תוך סירוב עיקש לא להתראיין ולא לענות לשאלות. העיתונאים הישראלים המסקרים אותו, בחלקם הגדול, הפכו מזמן לצינור להעברת מסרים של נתניהו ישירות אל הציבור. הציבור מאמין יותר לנתניהו מאשר לעיתונאים. רוב הציבור מתעב את התקשרת השמה בפניו את המראה. לא נעים לראות את אשר ניבט מן המראה. אין כמו נתניהו להרגיש את השטח, את מה שהציבור הרחב חושב, והוא מנצל את החולשה האיומה הזו של התקשורת והופך אותה לעצמתו העיקרית. זו הסיבה המרכזית להתחרשות הבלתי נסבלת בעניין התאגיד, רשות השידור, חברת חדשות ומה שביניהם. ואת זאת מרבית העיתונאים אינם מבינים או שמא אינם רוצים להבין. ונתניהו, כמו כריש המריח דם ומסתער על הקורבן, מרגיש את הפילוג, את חוסר הסולידריות, את מלחמת הקיום בין העיתונאים, והוא מסתער. לאחר שאמרו זאת, היושר האינטלקטואלי מחייב אותנו לומר כמה דברים על העיתונאים, הגם שלא ימצאו חן בעיניהם. עורכים ומו"לים של כלי תקשורת משתפים פעולה עם נתניהו. אעז לקבוע שהיקף התופעה הנלוזה הזו רחב הרבה יותר ממה שמתגלה עתה בפרשיה המכונה 2000, הינו הקשרים בין נתניהו למו"ל ידיעות אחרונות. זה מדאיג מאוד. רוב העיתונאים מחפשים את האשם רק בשלטון ואינם עורכים חשבון נפש עם עצמם, אינם בוחנים את התנהלותם במשך שנים. איעזר בדוגמה שתבהיר את עמדתי: אנשי רשות השידור, עיתונאים ועורכים, טוענים שעבודתם הייתה ללא רבב ורק ההנהלות היו פוליטיות ופעלו בצורה בלתי מקצועית בעליל. הם צודקים במאת האחוזים אלא שכאן המקום לשאול את השאלה: איפה הייתם כאשר מנהלים בלתי ראויים מונו? איפה הייתם כאשר אותם מנהלים או קומיסרים מטעם השלטון הפכו אתכם לאפר ועפר? מדוע לא קראתם בקול ברור וחד להדחתם? ייתכן שזכרוני מטעני אך מלבד עיצומים כאלה ואחרים שנבעו מקיצוצים תקציביים, איני זוכר שום מאבק משמעותי של עובדי רשות השידור למען עקרונות דמוקרטיים, למען חופש הביטוי, למען שידור ציבורי נקי מהשפעה פוליטית. עם פתיחת הערוצים המסחריים הייתה נהירה גדולה מאוד של עיתונאים ועורכים מרשות השידור אליהם, בדיוק כפי שקרה עתה עם הקמת התאגיד. דמויות בולטות שעזבו את רשות השידור והלכו אחר כסף רב, כיום מלינים על השידור הציבורי. זו צביעות. מפאת כודם, לא אזכיר את שמותיהם. אגב, גם טלנטים מגל"צ עזבו בגלל כסף, וחלקם מלינים כיום על מעשי השלטון. כל מי שצופה בתוכניות האקטואליה אינו יכול שלא להבחין בתופעה ייחודית לישראל: אותן דמויות, אותם מרואיינים, אותם מקורבים של מקורבים והחברים של החברים בתקשורת, ללא שייכות פוליטית, בניגוד לטענות ממשלת ישראל. הקרוסלה הזו נמאסה על הציבור. המבין משהו בנושאים המדוברים אינו יכול שלא להרגיש מיד את החפיפניקיות, את האלתור, את משיכת זמן השידור כי ההצגה חייבת להימשך. אף אחד מהאחראים על התוכניות הללו אינו עושה חשבון נפש על מה ששודר. לא תהיה זו הגזמה רבתי אם נקבע שעל-פי כותרתו של כל אייטם בערוצי הטלוויזיה ניתן לנחש בקלות מי יהיה הפרשן, מי יהיה המוזמן. הרשימות מוכנות, ובעת הצורך נשלף שמו של המוזמן המסוגל להגיע מהר. מבלי להכליל, נדמה לי שהצופים יודעים בעצמם מה יאמר המרואיין כי כבר שמעו אותו עשרות פעמים, אולי אף יותר. האם אין מקום לריענון, להבאתם של אחרים אל אולפני הטלוויזיה? וודאי שכן, אך הנוחות והזמינות עולות על האיכות. אינני רוצה להלאות את הקוראים בעשרות דוגמאות. כל אחד יודע היטב במה מדובר. בכל זאת דוגמה לנושא שהעסיק את בוקרו של היום בו כתבתי את המאמר: פגישתו של שר החוץ הגרמני עם חברי שוברים שתיקה, האולטימטום של נתניהו ואי-קיום הפגישה בין השניים, השמועות ששר החוץ הגרמני לא היה מוכן לענות לטלפון של נתניהו. כל כלי התקשורת האלקטרוניים עסקו בכך. ואני שואל: האם באמת הנושא ראוי לשמן שידור כה ארוך? האם מוצדק לבזבז כל-כך כך הרבה משאבים כדי לעסוק בסוגיה כה שולית? כן, זו סוגיה שולית שאין לה כל משמעות מעבר למשמעות הפוליטית לגבי שני האישים, נתניהו ושר החוץ הגרמני. מעבר לכך, כלום. יחסי ישראל-גרמניה יישארו טובים ואף מצוינים. ממשלת גרמניה לא תודיע על ניתוק או לא תגנה את שר החוץ שלה. נתניהו יקבל מחיאות כפיים, האופוזיציה תצעק. בכך ירד הנושא בקול ענות חלושה. האם זו תקשורת במלוא מובן המילה ומבקשת שהציבור יביע בה אמון? זו שאלה רטורית לחלוטין. עיתונאים רבים מידי אוכלים מידיהם של הפוליטיקאים. עצם החיבור הזה הוא בעייתי מאוד. יאמרו יודעי דבר שללא "מקורות" אין אפשרות לבצע עבודה עיתונאית. זה נכון. ברם ישנו צד שני של המטבע: עד כמה המחויבות של העיתונאים כלפי מקורותיהם משפיעה על עובדתם המקצועית? התשובה אינה פשוטה. אולי הגיעה העת לבחון זאת אמפירית-מדעית? נתניהו וחבריו, כאמור, הם אויבי התקשורת החופשית. מאמציו והאנרגיות שהוא משקיע בפארסה הנבזית הנוכחית הן לא למטרת שידור ציבורי ראוי. ולאחר שאמרנו כל אלה, ראוי מאוד מאוד שגם העיתונאים וגם העורכים השונים יעשו חשבון נפש מעמיק מאוד על מה שעשו עד עתה ומה עליהם לעשות הלאה. אם זה יקרה? אני סקפטי מאוד.