הָרֶשַׁע וְהַטֻּמְאָה חָבְרוּ יַחְדָּיו עַתָּה
אָמַר רֶשַׁע לַטֻּמְאָה רֶעִים אָנִי וְאַתָּה
גַמְרוּ אֹמֶר הַמּוּסָר וְהַטָּהֳרָה לַעְקוֹר
לָתֵת לָרֶשַׁע לַטֻּמְאָה וְלָעַוְלָה דְּרוֹר
וְהָיְתָה הָרִשְׁעוּת חוֹגֶגֶת מִזֶּה דּוֹר
וְהָיָה אָדָם לְאָדָם זְאֵב בְּאֵין מַעֲצוֹר
זֶה קָרָה וְהַקִּדְמָה נַסּוֹגָה אָחוֹר
הֻסְרָה הַמַּסֶּכָה וְנִתְגַלָּה הָרַע כְּהֶרֶף
הַטֻּמְאָה וְהָרֶשַׁע פַּשְׁטוּ כְּחַיּוֹת טֶרֶף
וּלְאֻמִּים שַׂמְחוּ לָאֵיד וְרַבָּה הַשִּׁנְאָה
וּבְרִשְׁעוּתָם הֵמִיטוּ עַל עַמֶּנוּ שׁוֹאָה
וְאֵין דּוֹמֶה לַשּׁוֹאָה לְהַשְׁוָאָה
וְהָעָם כְּאוּדִים מֻצָּלִים מְאֶש שַׂרְדּוּ
וְשׁוּב בְּמַקֶּל וְתַרְמִיל לַגֹּולָה יַרְדּוּ
וּבְצֵאתָם שׁוּב לַגָּלוּת לֹא חַרְדּוּ
הגדרת חק במגילת איוב החוק וקיומו העסיקו ומעסיקים אותנו כל השנים וכל הימים וכל שעה. החוק באיוב מתואר כקו גבול דמיוני שעובר בין המים בים לבין היבשה ובכך הוא מונע מן הים להציף את היבשה על כן נאמר: חֹק חָג על פני המים (שם כו/טז). ההדמיה הזאת מלמדת כי העובר את הקו החוסם, דהיינו העובר על החוק, מסכן את עצמו ואת אלה שחיים אתו על היבשה בטביעה. הרמב"ם במורה נבוכים אומר כי עלינו לקים את החוק ושהתנהגות האדם עלי אדמות צריכה להיות מוסדרת באתו קו חוסם דמיוני במעבר בטוח למקום מְסֻכָּן ובכך לא מסכן את עצמו ואת סביבתו בטביעה. אלא שלצערנו הרב חזינו בדורנו מצב בו החוק שחוקקו משנת 1935 הפושעים הגדולים ביותר בתולדות האנושות, את חֻקֵּי נירנברג ששללו מהיהודים את אזרחותם הגרמנית שרכשו אותה בתוקף הולדתם והיותם אזרחי גרמניה. יהודים אלה תרמו מחכמתם כי רבה לגרמניה עצמה ולעולם כֻּלּוֹ. זה כמובן מחזיר אותנו אל משה רבנו שהוא המחוקק מפי הגבורה מפי רִבּוֹן העולמים, אשר שם מחסום לטומאה שלא תְּטַמֵּא את הַטָּהֳרָה, ומחסום בין הרשעות לאנושיות, ובין השקר לאמת, ובין הַרֶשַׁע לְצֶדֶק, כי הטהרה והאנושיות והאמת והצדק הם ארבע יסודות איתנים שהעולם עליהם עומד. בסלק אחד מהם יהיה העולם עומד כשולחן על שלוש רגלים עמידה לא יציבה. כבר בפרשת בראשית הקב"ה קבע חוק לאדם ולחוה לאחר שבראם ושם אותם בגן עדן מקדם, הוא צווה עליהם, שלא לעבור על החוק ולא לאכול מפרי עץ הדעת טוב ורע. והם הפרו את החוק, זו הפרת חוק ראשונה בתולדות האנושות. בהגיענו לדורו של נח מצאנו שבע מצוות קדמו לתורה. דור המבול של נח נצטווה גם הוא לקיים שבע מצוות אלו והפר אותם. ללמדך כי העולם איננו יכול להתקיים בלי חוק הקובע התנהגותו של האדם שהוא בשר ודם על פני האדמה. המסקנה מהאמור היא שקיומן של המצוות איננו מחייב מתן טעם לקיומן, קיומן מוסבר בעצם קיומן, קיום חוק ומשפט איננו חייב להיות מובן לאדם, כי דעתו איננה משנה את החוק שחוקק אלוהים למען בני האדם כי הוא חוק צודק שבלעדיו אין קיום לאנושות. את החוק מקימים בין אם יש לו הסבר הגיוני ובין אם לאו, כי הוא המחסום שחוסם את העולה בפני הצדק ואין האדם עושה דין לעצמו, גם העם אינו עושה דין שנועד לשלול את קיומו של הזולת.
מצוות החיה הטהורה והחיה הטמאה לתזריע חכמינו ז"ל, מפי רַבִּי שִׂמְלַאי - אֲמוֹרָא שעלה מבבל ונתישב בְּלֹד, אמרו (זה לא ציטוט): כשם שיצירתו של אדם הייתה אחר יצירת כל הבהמה, והחיה והעוף במעשה בראשית, כך ביאת האדם לעולם בתזריע באה אחרי שנקבעו דיני החיה הטהורה והחיה והעוף. לומדים אנו עוד לדעת מלשון הכתוב שהשימוש בביטויים טמא וטהור בפרשה, אין זה מכון לגוף החיה.כי כל החיות הן יציר אלוהים על כן הוא מטבע הדברים התהוותם היא התהוות נפש חיה רגילה לא טהורה ולא טמאה. הטהרה והטומאה בהן מדובר בשמיני ובתזריע הן רק כלפי חוץ לגופו של החי עצמו, הסיווג הזה נעשה כדי לקבוע את אכילתן של חיות או אסור אכילתן כמזון, כי יש חיות שאכילתן מותרת על-ידי האדם והן מכונות טהורות ויש חיות שאכילתן אסורה על האדם שמכונות טמאות. למשל החמור/ האתון נחשבים לחיה טמאה לאכילה על-ידי האדם, אף אחד משבטי ישראל יששכר הוגדר: כ-"חמור גרם" גם אתון בלעם דבר אליה מלאך אלוהים ולבסוף גם המשיח עתיד לבוא רכוב על אתון לבנה ומה קדוש מן המשיח בשביל עם ישראל . זה מביא אותנו אל פרשת כי תזריע בה מדובר באשת איש כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים .." מה משמעות "טָמְאָה"?. לית מאן דפליג כי האישה שהביאה יצור לעולם, איננה טְמֵאָה כמשמעות המלה אלא שהיא נמצאת במצב פיזיולוגי לא טוב שלא מאפשר לה לתפקד כאשת איש ובכלל זה מגע. למרות זאת היא מחזיקה את הנולד ומינקת אותו ומגפפת אותו כמנהג אם בילדיה. חובת ההמנעות במגע עם בעלה טמונה באמירה ימי נִדָּתָהּ ימי "הרחקתה" מחיי אישות וגם במגע כלשהו עם ציבור אחר. גם המושג "דְּוֹתָהּ" פרושו ימי הַדְּוַי שלה, אחרי מהלך לידה הכרוך בכאב . לכן מצאנו כללים ברורים וחדים בעניין זה. ביחד עם השמחה בהבאת יצור לעולם, יש גם עצב כלשהו, שנאמר לחוה: "בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ"(ג, טז). והנה ביום השמיני היולדת מוכנה למילת בנה שילדה. זה מביא אותנו אל צפורה אשת משה שמָלַה בעצמה את שני בניה. הרמב"ם חוזר ואומר כי יש מצוה שקיומה נמצא בכתובים כמצוה שחובה לקימה כגון מצות ברית המילה. ואין האדם בישראל בן-חורין שלא לקים מצוה זו. על קיום מצות ברית המילה נתנו נפשם בני עמנו כשנגזר בגזרות השמד של אנטיוכוס הרביעי, שלא לקים מצוות ברית המילה. מצות ברית המלה נכללת במצוות "זה ראה וקדש". בימים אלה שאנו נמצאים בסמוך לאחר יום השואה והגבורה, מן הראוי להעלות זכר אלה שמתו על קידוש השם כי הנאצים גילו כי הם נמולים. דבר זה לא הרתיע בני עמנו מלקים מצוה זו. הנסיון של חריגים בחברתנו, למחות על קיום מצוה זו, כמוהו כמחאה על קיום זהותנו כבני עם ישראל.
הצרעת וטהרת הנפש כפי שאנו רואים חוברה לפרשת תזריע פרשת מצורע והקשר בין שתי הפרשות הן לא רק מפני שהן קצרות ובאות לתאם מספר חמישים ושנים השבועות שבשנה לחמישים וארבע פרשות של התורה, אלא שהחיבור ביניהן נעשה גם מבחינת תוכן הפרשות. לא בכדי בסוף פרשת שמיני דובר על החיות ומה טהור ומה טמא. באו כהשלמה פרשות תזריע ומצורע שנושאן טהרה וטמאה. בפרשת מצורע האדם מתרפא מנגעיו הגופניים והרוחניים. והאדם נמצא תמיד במרכזם של הדברים. וזה מתחיל במה מותר לו לאדם לאכול ומה אסור לו לאכול מן החיה ומן הבהמה והעוף והדגה והכתוב עובר ממצב בריאותו של האדם כפרט אל בריאותו של העם ככלל. ענין ההטהרות תופס מקום רב חשיבות בבוא האדם במגע בקודש, כגון כניסתו לבית כנסת או קריאתו בתורה או תפילתו וכאן מדובר לאו-דווקא על האישה, אלא מדובר גם בגבר, כגון האיסור שחל על הכהן שלא לבוא במגע במת ולא להמצא בדלת אמותיו. וגם לא לשאת אישה גרושה, כי היא כבר הייתה במגע מיני עם גבר אחר שגרש אותה או נתגרשה ממנו. ושוב הפגיעה מן הצרעת שפוגעת באדם העסיקה את המשנה והתלמוד עש שהגיעו למסקנה כי הצרעת וגם משעושה אדם למצורע, אינם סיבות פיזיות אלא שזה מחלה פסיכולוגית. שביטויה נראה על גף האדם כפגיעה פיזיולוגי. כבסיס לדעה שמובר במחלה פסיכולוגית כבר דובר במסגרת זו בשנים שעברו אז התייחסו למלים מצורע, נגע, או הצרעת. על המצורע נאמר: "מָצוּי בָּרָע", ובשינוי סדר האותיות נאמר על הצרעת "עֵת צָרָה" לכן המצורע כשהוא נגוע בנגע הצרעת, מוצא עצמו נותן פירוש שונה בשינוי סדר האותיות של המלה "נגע" ל-"עֹנֶג" (כתיב חסר). חז"ל אף מָנוּ את הַסִּבּוֹת הנפשיות לצרעת: 1. לשון הרע, 2. שפיכות דמים, 3. שבועת שוא, 4. גילוי עריות, 5. גסות רוח 6. גזל, 7. צרות עין. (ערכין ט"ז) העובר על אלה מקומו מחוץ למחנה, והחברה מקיאה אותו מקרבה בכך מונעים התפשטות הנגע המדבק הזה שמבחניה רעיונית מדובר בהשחתת הציבור שבקרבו חי מי שנגוע בנגע צרעת מן הסוג הזה כפי שסברו גם חז"ל שעשו מן הסימטריה גימטרייה, והם שואלים בתמיהה מה מכל זה היא השאיפה?
הַשְּאִיפָה תָּמִיד רַק לְהִטַּהֲרוּת הַנֶּפֶשׁ
לְלַמֵּד אֶת הָאָדָם שֶׁלֹּא לְהַשְׁלִיך רֶפֶשׁ
אִם טוֹבַת הָעָם הָאָדָם הַתָּם מְבַקֵּשׁ
תְּחִילָה עָלָיו לְנַסּוֹת בְּכֵלָיו לְפֶשְׁפֵּשׁ
רַק אָז אֶת פֶּגַע הַרַע לְחַפֵּשׂ
תַּם חַג הָחֵרוּת בַּפֶּתַח חַג הָעַצְמָאוּת
יוֹם שֶֹל הִרְהוּר וְיוֹם רַב מַשְׁמָעוּת
נְיַשֵּׂם דִּבְרֵי חָזָ"ל וְנַהֲפוֹךְ הַנֶּגַע לְעֹנֶג
וּמִן הַשֶּׁפֶל אֶל הַרוּם נַמְרִיא וּנְזַנֵּק
וּבוֹ אִישׁ אֶת רֶעֶהוּ יְחַבֵּק
נַעֲשֶׂה שׁוּב חֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ שָׁעָה שָׁעָה
לִצְעוֹק כִּי רֶצַח עַם זֶה מַעֲשֶׂה זְוָעָה
זֶה לְגַבֵּי כֹּל עָם תַּחַת שְׁמֵי שְׁמַיָּא
יֵהֵא זֶה יִשְׂרָאֵל אוֹ הָעָם שֶׁבְּסוּרְיָה
כֹּל הַנֶּשָׁמָה תְּהַלֵּל יַהּ הַלְלוּיָה
