היגיון ספורטיבי

קבוצת הכדורסל מכבי תל אביב כמעט החליפה השבוע את מאמנה. אם הדבר היה מתרחש, היה מגיע להיכל מנורה-מבטחים המאמן הרביעי העונה – כנראה שיא אירופי ואולי אפילו עולמי. גם אם איינרס בגאצקיס יסיים את העונה, הוא המאמן העשירי של הצהובים בעשר השנים האחרונות, אם נספור רק מאמנים קבועים ולא נכליל ממלאי-מקום. דומני שאפילו קבוצות תחתית מובהקות אינן מגיעות לממוצע של מאמן אחד לשנה, ובוודאי שלא לשלושה בתוך עונה אחת כפי שאירע השנה. וזה לא הכל. מבין 16 שחקני הסגל הנוכחיים של מכבי, תשעה משחקים בה זו העונה הראשונה. מבין 11 השחקנים שבאמת משתתפים במשחקים, רק שישה לובשים את מדיה של מכבי יותר משנה אחת. כלומר: גם את סגל השחקנים מחליפים שם בתדירות גבוהה. אבל התוצאות, אוי התוצאות. בעשר השנים האחרונות זכתה מכבי חמש פעמים באליפות המדינה ושש פעמים בגביע המדינה – וזה בקבוצה שהייתה רגילה לקטוף את התארים המקומיים בהליכה. לא שיש לי משהו נגד זה שסוף-סוף יש תחרות אמיתית בכדורסל שלנו. ההפך הוא הנכון. אני רק תוהה, מדוע ראשי המועדון – שמעון מזרחי, דייוויד פדרמן, אודי רקנאטי – לא עוצרים וחושבים איפה האחריות שלהם. זה עניין של היגיון פשוט: אם משהו לא עובד, ומחליפים בו את כל החלקים חוץ מאחד והוא ממשיך לא לעבוד – הבעיה היא בחלק שלא הוחלף. ובמקרה של מכבי: ההנהלה (כולל המנהל המקצועי, ניקולה וויצ'יץ'). הרי הם שרוכשים את השחקנים הכושלים, ממנים את המאמנים הכושלים, שוכרים את הרופאים והמעסים הכושלים – אז רק הם לא אחראים לשום דבר? הישגי עבר אינם מענה לכשלונות הווה. אם תרצו, הם אפילו מחריפים את הכשלונות, משום שניתן ללמוד מהם שאותם מנהלים יכולים להצליח – אז מה קרה? התשובה המתבקשת היא, שאחרי כל כך הרבה שנים של חוסר הצלחות (הכל יחסי, כמובן), הגיע הזמן לשים מאחור את הילה העבר ולהתאים את הניהול להווה. וזה אומר: את שיטות הניהול ואת צוות הניהול.

אותם דברים אמורים, במידה כזו או אחרת של עוצמה, גם בקבוצת הכדורגל מכבי חיפה. בעשור האחרון היו לקבוצה שבעה מאמנים, כולל שניים בעונה הנוכחית, והיא פיטרה לא פחות משלושה מאמנים. היא זכתה פעמיים באליפות, פעמיים סיימה במקום השני, ובכל יתר הפעמים התברגה בין המקום הרביעי לשישי; בגביע המדינה היא זכתה רק פעם אחת. האליפות האחרונה הייתה לפני שש שנים, ובשלוש השנים האחרונות מכבי חיפה מסיימת למעשה את העונה כבר בחודשי החורף. גם כאן, הבעלים יעקב שחר כבר החליף את הכל: את המנהל המקצועי, את המאמנים, את מנהל הקבוצה, את השחקנים – וזה לא עובד. מועדון פאר כזה אמור להיאבק מדי שנה על האליפות, והוא לא מצליח. שחר הזרים לקבוצה עשרות רבות של מיליוני שקלים מכספו הפרטי, ורווחים ודאי שלא ראה ממנה. איש אינו אומר שאפשר או שצריך לקחת ממנו את הקבוצה. אבל ההיגיון מחייב שהוא יזוז הצידה ויאפשר למישהו אחר לנהל את העסק.

בספורט הישראלי מושקעים סכומים גדולים מאוד מכיסו של הציבור. קודם כל, הציבור הוא שקונה את המנויים, הכרטיסים ומוצרי המסחור (המרצ'נדייז) של הקבוצות. שנית, כספי הטוטו באים כולם מארנקיהם של המהמרים. שלישית, יש תקציבים עירוניים וממשלתיים בלתי מבוטלים. לא ידוע לי שמישהו אי-פעם עשה את החשבון, אבל ודאי שמדובר במיליארדי שקלים בשנה – הרבה יותר מכפי שמשקיעים הבעלים הפרטיים. למרות זאת, לציבור למעשה אינו יכול לומר דבר, פרט למחאות – יותר או פחות תרבותיות – ביציעים. זה גם לא הגיוני וגם לא הוגן. זה לא חייב להיות כך. בגרמניה קיים מודל מצליח, ולפיו איש לא יכול לשלוט בקבוצת כדורגל, אלא האוהדים תמיד יחזיקו לפחות ב-50% ועוד מניה אחת. באנגליה הביאה מחאת אוהדים להוזלת כרטיסי הפרמייר ליג. במשחקי ה-NBA אפשר לראות משפחות שלמות, משום שמדובר בחוויית צפייה שאינה מדירה ילדים ונשים. ובשום מקום לא הולכים כספי ציבור לקבוצות שאמורות להתנהל בצורה עסקית. אין לנו עודף כסף שניתן להזרים לספורט. את מה שיש, צריך למקד בענפים שיש להם חשיבות ציבורית ושאין בהם בעלות פרטית – ספורט עממי וענפים אולימפיים. כל השאר – שיתנהלו לפי ההכנסות שהם מצליחים לייצר. והכי חשוב: עתידה של ישראל אינו תלוי במספר מדליות הזהב שלה אלא במספר חתני הנובל שלה. התמיכות צריכות ללכת להיכן שזה חשוב, לא להיכן שזה פופולרי.

התלבטות ארוכת שנים היא, כיצד להעניש על התנהגות פסולה של אוהדים – החל מקריאות גנאי גזעניות וכלה בפיצוץ משחקים. מצד אחד, הקבוצות נתפסות כאחראיות להתנהגות אוהדיהן, שאינם ישות שניתן לטפל בה כמקשה אחת. מצד שני, הדבר מאפשר לפרובוקטורים לפגוע בהנהלות הקבוצות ומהווה ענישה גורפת של מי שאין לו יד ורגל באותה התנהגות. מצד שלישי, יש עונשים – כמו משחקים ללא קהל או הפחתת נקודות – שפוגעים בערכי הספורטיביות. קשה מאוד לרבע את המעגל הזה. הבעיה הגדולה ביותר כיום, לפחות במגרשי הכדורגל בישראל, היא הגזענות. דברי נאצה כלפי שחקנים רק בשל מוצאם, נהמות כלפי שחקנים שחומי עור, אספסוף המתגאה בכך שבקבוצה שלו לא ישחקו לעולם ערבים. וכאן יש לי הצעה: בכל מקרה של גזענות שכזאת, השופט יפסיק את המשחק. הוא יחודש במועד אחר, ולא תותר כניסתם של כל האוהדים שישבו ביציע שהיה המוקד לגילויי הגזענות. כך ייפגעו במישרין מי שהיו אחראים לביזיון, ולשכניהם יהיה תמריץ להשפיע עליהם להימנע מכך.

בנקודה הזאת, חוסר ההיגיון הוא אוניברסלי ונוגע למספר החילופים בכדורגל ולמספר העבירות בכדורסל. במשחקי כדורגל בני 90 דקות מותר לבצע שלושה חילופים. בכדורסל האירופי שחקן יוצא אחרי חמש עבירות ב-40 דקות, וב-NBA – אחרי שש עבירות ב-48 דקות. שחקנים ומאמנים יוצאים מתוך הנחה שהמשחק יסתיים בזמנו הרגיל ושלא יהיה צורך בהארכה, כי זה מה שקורה ברוב המכריע של המשחקים (כולל באלו שייתכנו בהם הארכות). בהתאם לכך הם מתכננים את החילופים ואת עשיית העבירות. ואז, פתאום, יש עוד 30 דקות בכדורגל ולפחות עוד חמש דקות בכדורסל, וכל התכנונים המוקדמים אינם שווים דבר. מאמן שביצע שלושה חילופים מגלה, שהשחקנים שלו צריכים לסחוב עוד חצי שעה; ואם ייפצע אחד מהם – הקבוצה תיוותר בעשרה שחקנים. שחקן עשה ארבע/חמש עבירות ב-40/48 דקות, ואז הוא מגלה שאסור לו לבצע עוד אחת. למה? ככה. הפתרון פשוט ביותר: עוד חילוף אחד בכדורגל, עוד עבירה אחת בכדורסל.

אני לא הולך לבקש יותר מדי היגיון בשידורי הספורט בערוצי הטלוויזיה שלנו. אני לא הולך לבקש מהשדרנים לזכור שמדובר בטלוויזיה, שאנחנו רואים את המתרחש ושלא צריך לספר לנו אם נקלע סל או הוחמץ פנדל. אני לא הולך לבקש מהפרשנים להפסיק להשתחצן ולתת עצות למיטב המאמנים בעולם. אני אפילו לא הולך לבקש שלא להביא בעלי אינטרסים, כגון סוכני שחקנים, במסווה של פרשנים. כל הבקשות הללו הן מופרזות מלכתחילה. הבקשה שלי הרבה יותר צנועה: תעשו שעון זמן נכון והגיוני. כאשר יש תוספת זמן במשחקי כדורגל, לא מדובר בדקה ה-46 או ה-93, אלא בדקה ה-45+1 או בדקה ה-90+3. אבל אצלנו ממשיכים להריץ את השעון כאילו הזמן הנוסף הוא חלק אינטגרלי מזמן המשחק – בניגוד למה שעושים כל הערוצים האירופיים ובניגוד לשעונים הרשמיים שמופיעים על המסך. לפי הערוצים שלנו, אם שער יובקע בדקה השנייה של תוספת הזמן במחצית הראשונה, זה יקרה בדקה ב-47 – אבל הרי המחצית השנייה מתחילה מהדקה ה-46. כנ"ל לגבי סיום המשחק: הוא נמשך 90 דקות, ושער בדקה ה-94 נכבש בהארכה. אז אפשר קצת היגיון, בבקשה? רק קצת, אני מבטיח לא לבקש יותר.