שוברים שתיקה יכלו להיות נערצים

שוברים שתיקה הפכו לבלתי-מקובלים בציבור הישראלי, בלשון המעטה, בשעה שלו היו פועלים בצורה שונה היו הופכים לארגון נערץ ובעל השפעה. ביקורת זהו דבר חשוב. הארגון חייב להצהיר על מטרותיו, להבטיח שקיפות ולפעול רק בתוך ישראל אם הוא רוצה לשנות את תדמיתו בעיני ציבור הבוחרים. רק כך יש סיכויים שהביקורת שלו תישא פרי. ראש הממשלה צריך היה להיפגש עם השר הגרמני ולחשוף בפניו את הביקורת על הארגון במקום להחרים את השר. העיתונאית סימה קדמון מידיעות אחרונות שאת ניתוחיה של המציאות הישראלית אני מכבדת כתבה במוסף האחרון, בין השאר, על שוברים שתיקה. קדמון נגעה במספר נקודות:

• מיהם החיילים המעידים בפני שוברים שתיקה - מדובר בחיילים קרביים, לא בגו'בניקים, שנשלחו למשימות מבצעיות ביהודה ושומרון ומצפונם לא הניח להם לשתוק.

• הביקורת מבית על האופן בו הם פועלים מול מדינות זרות, דיפלומטים זרים או קמפוסים בארה"ב-קדמון מסכימה שיש מקום לביקורת בעניין זה אבל לכנותם בוגדים או להשוותם לחמאס זה מרחיק לכת.

• שוברים שתיקה זוכים לתמיכה מיוצאי מערכת הביטחון, אנשי אקדמיה ומשפט בישראל - תמיכה זו היא בעלת משמעות שאין לזלזל בה. הם גם נתמכים ע"י חוגים ליברליים ביהדות ארה"ב.

• הסירוב של הארגון לחשוף את זהות העדים - קדמון טוענת שניתן לקיים את החקירה בטענות הארגון גם ללא חשיפת זהות המעידים כפי שהצבא דורש. בית המשפט דחה את דרישת המדינה שהארגון יחשוף את זהות עדיו . המסקנה היא שקיים חשש שהעדים ייפגעו מחשיפתם. עד כאן דברי קדמון. שוברים שתיקה הפכו לבלתי-מקובלים בציבור הישראלי, בלשון המעטה, בשעה שלו היו פועלים בצורה שונה היו הופכים לארגון נערץ ובעל השפעה. ביקורת זהו דבר חשוב.

• עדויות אנונימיות - אם מטרת הארגון היא להצביע על תופעות שליליות בצבא לשם תיקונן הוא חייב לשתף פעולה עם הצבא ולפעול בשקיפות מלאה כלפי החברה הישראלית.

אני מקבלת את עדותה של קדמון שהעדים המעידים בפני הארגון הם "מלח הארץ". אינני מוסמכת לקבוע אם הצבא מסוגל לחקור את התלונות ללא הזדהות העדים. אבל, אני משוכנעת שאם הביקורת היא אמיתית ובנפשנו העדים חייבים לחשוף את עצמם מאחר שעדויות אנונימיות מעוררות חשד של אינטרסים ניסתרים והציבור מסתכל בחשדנות ובחוסר אמון בעדויות אנונימיות. כשם שמי שחושף שחיתויות במיגזר הציבורי חייב להזדהות כך גם החיילים המעידים על כשלים בצבא חייבים לחשוף את זהותם, לטובת העניין. הסירוב להזדהות מעיד על העדר אומץ ופחדנות להעיד כדי לא לשלם על כך מחיר, בבחינת "לאכול את העוגה ולהשאירה שלמה". מי שלוחם למען עניין חשוב חייב להיות אמיץ ולהזדהות כדי שעדותו תזכה לאמינות.

• מטרות הארגון - אם מטרת הארגון היא להצביע על תופעות שליליות בצבא לשם תיקונן הכתובת היא החברה הישראלית בלבד. עליו לרכז את מאמצי ההסברה שלו בתוך החברה הישראלית.

ואכן, הארגון עושה לאחרונה מאמצים להופיע בפני קהלים ישראלים אבל נתקל במאמצים למנוע ממנו לעשות כן. הצבא, מערכת החינוך, הרשויות המקומיות בולמים את אפשרות הארגון להופיע בפני קהלים ישראלים. מאמצי הבלימה של גופים ממשלתיים ומוניציפליים היו נתקלים בהתנגדות ציבורית רחבה לו הארגון היה פועל בשקיפות מלאה ומשתף פעולה עם הצבא לשם תיקון הכשלים. הציבור אינו מתייחס באמון לארגון שאינו פועל בשקיפות ומסרב לזהות את מקורות המידע שלו. צה"ל הוא צבא העם. החברה הישראלית שולחת את בעליה, בניה ונכדיה לשרת בצבא ועל-מנת שחברה זו תהיה מוכנה לקבל ביקורת על מעשיהם הביקורת חייבת להיות פומבית ושקופה ונתונה לתגובות של חיילים נוספים שהשתתפו באותן פעילויות עליהן יש ביקורת. רק כך יתאפשר ויכוח ציבורי.

• הפעילות הבינלאומית של הארגון- אם מטרת הארגון היא לתקן כשלים בצבא לא ניתן להבין לשם מה באה הפעילות הבינלאומית.

מדוע צריך לשתף מדינות זרות, דיפלומטים זרים, ארגונים זרים בכשלים של צה"ל. ולגמרי לא ברור מדוע יש לעשות זאת בקמפוסים בארה"ב. כל הגורמים הללו אינם יכולים לסייע בתיקון הכשלים בצבא והפעילות בקרבם רק תורמת לדמוניזציה ודה- לגיטימציה של ישראל בעולם. לגורמים הללו חסר מידע על מהות הקונפליקט והם מקבלים תמונה לא שלמה ומדויקת של המצב, בלשון המעטה. למשל, הביקור של ריצארד גיר עם שוברים שתיקה בחברון. אני נימנית על מתנגדי יהודי חברון, אבל, מה גיר יודע על פרשת חברון? וכאן טמון שורש הבעיה: מהי המטרה האמיתית של הארגון? לנוכח ההתעקשות על אנונימיות, הסירוב לשתף פעולה עם הצבא, פרסום דוחות הארגון בעולם ומפגשים עם גורמים בינלאומיים שונים נוצר הרושם שלארגון יש אג'נדה פוליטית והכפשת צה"ל היא אמצעי להכפיש את מדינת ישראל. צה"ל אינו נקי מטעויות וכשלים אבל, יחסית לצבאות ארה"ב וברית נאטו צה"ל הוא צבא מוסרי- העיד על כך קצין גבוה בריטי, ששרת באפגניסטן, בפני מועצת האו"ם לזכויות אדם. יש טיעון שהמטרה היא להביא לסיום הכיבוש. אם המטרה היא להביא לסיום הכיבוש צריך לרכז את הפעילות בקרב הבוחרים בישראל כדי שיבחרו כנסת וממשלה שיפעלו לסיום הכיבוש. הפנייה לגורמים בינלאומיים כדי שהם יכפו על ישראל סיום הכיבוש היא אנטי- דמוקרטית. זהו ניסיון של מיעוט זניח שאינו מוכן להתמודד בזירה הפוליטית בישראל עוקף את רצון הבוחר הישראלי. יתר על כן, פעילות זו תורמת להביא להפיכת ישראל לנושא לחרם בינלאומי כפי שנעשה לגבי דרום אפריקה. איש בישראל, אני מקווה, גם אם הוא נגד הכיבוש ונגד שלטון הימין לא יתמוך בשיטה זו להביא לסיום הכיבוש. סיום הכיבוש חייב להיות פרויקט לאומי של כנסת ישראל וממשלת ישראל. קיים חשש רציני שהאג'נדה הפוליטית של מקימי הארגון מרחיקה לכת מעבר למטרה של סיום הכיבוש. מי שקרא את הראיון עם המנכ"לית הקודמת של הארגון מקבל את הרושם שהארגון הוא חסיד הפיכת ישראל למדינה דו- לאומית, ל"מדינת כל אזרחיה" שהיא מילה מכובסת לחיסול מדינת היהודים. הארגון מחויב להצהיר על מטרותיו, להבטיח שקיפות ולפעול רק בתוך ישראל אם הוא רוצה לשנות את תדמיתו בעיני ציבור הבוחרים. רק כך יש סיכויים שהביקורת שלו תישא פרי. לסיום, אין זה מתאים לעובדות להאשים רק את נתניהו בהמשך הכיבוש. אבו מאזן אחראי באותה מידה לנתק בין ישראל למנהיגות הפלשתינית. אבו מאזן הציב תנאים למו"מ על נושאים שצריכים היו להידון במו"מ כדי להשתמט ממו"מ וביבי לא רצה באמת להגיע להסכם. יתר על כן, הפלשתינים יכלו לסיים את הכיבוש ולקבל מדינה ב-2000 בוועידת קמפ דויד אבל ערפאת דחה את הצעות קלינטון- ברק ולא הציע תוכנית משלו אלא יצא לאינתיפאדה. אבו מאזן לא ענה בחיוב להצעת אולמרט ב-2008 למרות שהוא הודה בפני כתב הוושינגטון פוסט שהצעת אולמרט טובה יותר מהצעת קלינטון- ברק. אבו מאזן מעדיף לקבל מדינה מהאו"ם כדי שלא ייאלץ לעשות ויתורים כדי להגיע להסכם. מי יודע? אולי, כעת, לאחר שאבו מאזן איבד את תמיכתו של אובמה הוא יגלה גמישות. ואולי ביבי יתגמש בשל גישתו השונה של טראמפ.