יהורם גאון עומד להדליק משואה ביום העצמאות הקרוב. אני מאוד מעריך אותו כזמר וכאמן ושמעתי בהתפעלות את הנחייתו והשתתפותו בפסטיבל עין גב לפני כשבועיים. ההדלקה המתוכננת, הזכירה לי אירוע שקרה לי לפני שנים רבות בקשר לעיקרון החשוב מאוד - של זכות הציבור לדעת. תחילתו של הסיפור כשיהורם גאון התגרש מאשתו, אורנה, אחרי שבע שנות נישואין. האירוע הגיע לבית המשפט המחוזי בתל אביב, שבו הייתי כתב עתי"ם. איכשהו, פורסם בכל יום ראשון דיווח בעיתון על המשפט הזה.
נראה היה לי שהבעל המתגרש לא רצה בפרסום הזה, אבל זה המשיך בכל שבוע והציבור, הכמֵהַ לרכילות, קרא בשקיקה. כעבור זמן לא רב הגעתי למעריב, כעורך צעיר. יום אחד, אחרי הפרסום פגשתי בעיתון כתבת, שהייתה בקשרים טובים עם משפחת גאון. ניגשתי אליה ואמרתי קצרות: "בעיתונות מתפרסמים דיווחים על המשפט ויהורם בוודאי לא מרוצה מזה. אספר לך מי המדליף", ונקבתי בשמו. מאז אותו מפגש לא הופיעו עוד דיווחי המשפט בעשתונות. שנים ספורות לאחר מכן, שמעתי בקול ישראל את תוכניתו השבועית של גאון שעסקה בשירים וסיפורים ובה הוא מתח ביקורת קשה על התקשורת ובעיקר על העיקרון המוזר הזה של "זכות הציבור לדעת".
אותי, כעיתונאי זה קומם, שכן זכות הציבור לדעת היא זכות יסודית בדמוקרטיה והיא חשובה ביותר בבסיס של תקשורת חופשית. השגתי את כתובתו של האיש, שהיה אז סגן ראש עיריית ירושלים, ושלחתי לו מכתב מפורט על עלילותיי ועל הפסקת הפרסום הפוגעני. הסברתי באותו מכתב שהציבור, באותו מקרה, היה יהורם גאון עצמו וחשבתי שזכותו לדעת מי מגלה את צפונותיו. קבלתי ממנו מכתב תודה ולא ידעתי עד כמה פגע בו הפרסום בעיתון. רק עכשיו מצאתי שהוא אמר בראיון בידיעות אחרונות: "החטטנות התקשורתית... השאירה צלקות קשות. 'לא חזיתי שזה מה שיקרה. זו הייתה הפעם הראשונה שנפגשתי עם זה שנכנסים לי לתוך הנשמה והחיים... זה היה פשוט איום ונורא. אתה כאילו עירום אל מול ציבור שלום, ששותף איתך במפלה שלך, שותף איתך בכישלון של חייך". היום אני לא מצטער על מה שעשיתי בניגוד, אולי, לאתיקה המקצועית.
הגיון ורגש אל תכפיף את הרגש להגיון. ניסיתי זה לא עוזר.
