כל שנה וגילוייה, כל שנה עם זיכרונות חדשים, כל שנה עם בכי שלא נפסק, כל שנה תמונות של חיים שלמים, כל שנה אותה צפירה, כל שנה אותה דומייה, כל שנה אותו שקט מפחד, כל שנה והמיוחד שבה. כל שנה מרעידה שוב את המיתרים שהודחקו בתוך הנפש פנימה, מצבות, זר פרחים קדיש ופירקי תהילים. בתי העלמין הצבאיים מוצפים במצבות עם כיתוב קצר שמגולל בחטף לעיני העוברים והשבים סיפור חיים שנקטע באיבם. כל שנה אותו קדיש, כל שנה אותו פרק תהילים. כל שנה מטח יריות, כל שנה שהמספר עולה. כל שנה אותו נר נשמה, עדות שותקת, צנועה, לימים של אובדן וכאב. של מלחמה וזיכרון. קוראים, שוקעים שתי דקות במחשבות וממשיכים הלאה.
אנחנו עם שונה. זה לא טוב או רע, אלא פשוט אחרת. זו לא גזענות לטעון שהאנגלים קרים יותר מהספרדים. שהשחורים ספורטאים מצטיינים. אנחנו באמת הכי מיוחדים. אין באוצר המילים שלי כדי לתאר את הכאב העצום של היום הזה, איך אפשר לזכור את כל השמות שלהם, את הפנים? את כל מה שביניהם. שם רודף שם, תמונה נוגעת בתמונה, לכל חייל יש מספר שקיבל מהצבא, אבל מתחת לכומתה למדים לנשק הוא הבן של אבא אימא, הוא אח או אחות של. בבית הקברות דממה. כל כך הרבה דממות שקטות. אנחנו פתאום יודעים כל כך הרבה על החיים שלא יהיו להם, מפני שאנחנו חיים והם כבר לא. יום הזיכרון אינו לאומי, הוא פרטי. הוא נמצא בדברים הקטנים, בטון הדיבור. במהירות הנהיגה. בפסיעה של ההורים לחדר של הבן, האבל הוא אישי. בשתי דקות כל העם הזה מאוחד באבל ויגון, עם שלם עומד ודומע, היו אלה טובים שבחבורה, אלה שבחרו בדרך הקשה ובשירות משמעותי. אלה שהלכו קדימה לגזרה קשה ותובענית. ושוב קינת דוד על מותם של שאול ובניו: "הצבי ישראל על במותיך חלל, איך נפלו גיבורים ויאבדו כלי מלחמה".
שתי דקות של התאחדות עם אמיתית, הלב נשבר ושותת, זה הדקות שכל מדינת ישראל שוקטת. כל המחלוקות עוצרות. אין שמאל אין ימין. אין אופוזיציה אין קואליציה. בדקות הללו כולנו מדינת ישראל, שתי דקות של ביחד, של אותם דמעות, אותו כאב, אותו חיבוק ואותה משמעות. שתי דקות בלבד.
האש של הכאב לא תכבה לעולם, אש הכאב היא תזכורת מתחדש לגורלו הנצחי של העם היהודי בארץ ישראל. שהמכאובים עדין רבים מן השמחות, למרות הניסיון הנועז להשמידנו. אנחנו כאן זקוקים לדבר אחד שחסר לכוח המלכד, למנהיג אמיתי שיחבר בינינו שוב, ושיחבר אותנו לא רק בכאב. אנחנו כנראה זקוקים שוב לשתי דקות דומייה שיחברו בינינו. לחומו המרוכז של כוך היתוך קטן אך רב עוצמה וזה באמצעות התייחדות, הזדהות וחשבון חוזר, רק עוד שתי דקות אבל יש בהן עולם ומלואו.
דודי ואחי הנופלים, בנים יקרים. נזכירכם לעד כלוחמים אמיצים, בנים נאמנים לעם ולמדינה אשר הלכו למשימותיהם ומהן, לצערנו, לא שבו. בבוא היום וישראל ישכון לבטח, נדע כי אתם הייתם חומת המגן לעמנו, אלוקים, תן לנו, רק עוד הרבה 2 דקות שמחה, של ביחד, 2 דקות אופטימיות של חיבור זה מה שחסר לעם הזה. לעם ישראל עוד הרבה 2 דקות של ביחד. מי ייתן שנדע להתגבר על היגון העמוק ולהוביל את מדינת ישראל לחוף מבטחים של ביטחון ושלום. מי ייתן ועם ישראל ימשיך ללכת זקוף קומה מול רוצה רעתו, יהי זכרם ברוך. יתגדל ויתקדש שמיה רבא.
