ערב יום העצמאות ה- 69 למדינת ישראל, פרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס) נתונים שונים הנוגעים להתפתחות המדינה מאז נוסדה. מבין כל הנתונים, דומני, שהחשוב ביותר הוא המצב הדמוגרפי. לפי הנתונים מספר תושבי ישראל כיום הוא כ-8,680,000 נפש. מתוכם 6,484,000 יהודים (74.7%). במספר זה כלולים כ-159,000 ילדים שנולדו בישראל בשנה האחרונה, כ-1.9% ריבוי טבעי . הריבוי הטבעי המומלץ הוא כ-2.2%. כ"כ נוספו לישראל כ-30,000 עולים במהלך שנתה ה-69. בין יהודי ישראל, 75% הם צברים.
אם נזכור שבשנת 1948, במעמד הכרזת העצמאות היה מספר תושבי המדינה היהודים כ-650,000, ובסוף מלחמת העצמאות (1949) היו בה כ-806,000 נפש, משמעות הדבר היא הכפלת האוכלוסייה פי 10 במהלך 70 שנות עצמאות. אין עוד דוגמה בעולם שתשווה לכך. זהו הישג לאומי מהמעלה הראשונה, מפני שהיקף האוכלוסייה ותמהיל הגילים (או פירמידת הגילים) בה, הם מהנתונים הקריטיים ביותר להמשך קיומה ושגשוגה. בין היתר תלויים בנתון זה יכולותיה הכלכליות - משאבי כוח האדם שיכנסו לשוק העבודה ויחליפו את מי שפרשו, נפטרו או איבדו את כושר העבודה שלהם מסיבות שונות. בנתון זה תלוי תמהיל כוח האדם שייקלט במשק ומידת המענה שתמהיל זה ייתן לצרכים הלאומיים. למענה זה דרוש מלבד הגודל המספרי של התוספת האנושית גם פרופיל ההשכלה וההתאמה של הנוער לשוק העבודה העתידי.
בנתון זה תלוי גם היקף ואיכות מאגר כוח האדם הדרוש לצורכי שימור הביטחון הלאומי. בפלח זה של האוכלוסייה כלולים גברים ונשים, שיכולותיהם הן פונקציה של השכלה ושל תנאי הסביבה הם גדלים ומתבגרים. העידן הטכנולוגי מעלה ומעצים את הדרישות מדי מספר שנים, ומשמעות הדבר היא שלא ניתן לפגר ברמה הלאומית, לא במספר המצטרפים ולא באיכותם האישית, ההשכלתית או זיקתם הלאומית.
מפעם לפעם קולטת ישראל גלי עלייה, בעיקר יהודים, המגיעים אליה ממדינות שונות, מרקעים סוציו-אקונומיים שונים ועם ניסיון שונה. ההיסטוריה הקצרה מלמדת שגלים אלה מהווים תרומה אדירה למשק ולצמיחה הכלכלית אבל גם מעמיסים על המשק נטלים כלכליים לא מבוטלים, במיוחד בתחום הזדקנות האוכלוסייה ושימור התנאים הסוציאליים שלה. בתנאים אלה חיוני, ואיננו מקפידים על כך די הצורך, שהדורות הצעירים המצטרפים למעגל המועסקים, יהיו בהיקף וברמה ממוצעת שתרומתה לקרנות הסוציאליות, בראש וראשונה קרנות הפנסיה, תשמר את נכסי-הקרנות ברמה שתענה על זחילת השכר, על התייקרויות "טבעיות" ועל הזדקנות האוכלוסייה. צמיחה משקית שנתית (סדר גודל של כ-4%) וגידול באוכלוסייה בהיקף של 2% לשנה לפחות (עדיף, כאמור, 2.2%), הם תנאים הכרחיים לכך.
חשיבות גדולה נודעת גם להגדלת המרכיב "הצברי" או כמעט צברי בגידול האוכלוסייה. מרכיב זה משפיע השפעה מכרעת על הרכב האוכלוסייה, על התרבות השלטת ועל מערכות היחסים בין הקבוצות או הרבדים השונים בחברה. בחברה הנתונה בשינויים ובלחצים מתמידים בגלל קצב הגידול של קליטת החדשים בה, בגלל הקשיים ששינויים אלה מטילים על הכלכלה ובגלל המתחים הביטחוניים, זקוקה ללכידות גבוהה בכדי לשמר את חוסנה מול משברים אפשריים. לתמהיל הפנימי חשיבות קריטית בכך. אולם, חשוב לזכור שמול גורמי חוסן ולכידות קיימים ופועלים תמיד גם שסעים הפוגמים בלכידות. מדובר במאבק קריטי וארוך טווח, שמתנהל על-רקע כלל השינויים הנ"ל אבל גם על-רקע פוליטי שביסודו צורך וניסיון בלתי- נמנעים לעצב את התפיסה האידיאולוגית שתנחה את המדינה החדשה יחסית והמגוונת מאוד מבחינה תרבותית ואמונית לקראת העמקת ההרמוניה האזרחית בה.
מדינת-ישראל היא מדינת-הגירה ותמשיך להיות כזו לפחות בדור הקרוב. תנועות הגירה גדולות או רצופות כגון: ההגירה המוסלמית הגדולה מאפריקה והמזרח-התיכון לאירופה מאז 2011 ולמעשה עוד קודם לכן וההגירה ההיספנית לארה"ב בתקופת הנשיא אובמה, ממקסיקו וממרכז אמריקה, אינן הומוגניות ואינן מייצבות את המדינות הקולטות. השונות התרבותית, האתנית והדתית מקשה על הקליטה ומערערת את היציבות החברתית והכלכלית. שורשי המשברים הנוכחיים באירופה ו"מהפך" טראמפ בארה"ב, הם פועל יוצא מאי-יציבות זו, מבעיות תעסוקה שנוצרו בעטיה ומתחושת אובדן הזהות המדינתית והביטחון הלאומי אצל האוכלוסייה הוותיקה במדינות הקולטות. ישראל מבחינה זו היא סיפור הצלחה ענקי בעיקר מפני שחרף השונות בין המדינות מהן באים היהודים העולים, עצם היסוד היהודי לאומי-אמוני-וטריטוריאלי-היסטורי המשותף, הוא גורם משכך רב-משקל של החיכוכים הבין-עדתיים; משכך אך לא מבטל. התיקון היסודי יותר יבוא בעקבות הגדלת אחוז הצברים באוכלוסייה הישראלית. ככל שנזרז התפתחות זו, כן ייטב.
מרבית הדיון הציבורי השוטף שלנו בסוגיות הדמוגרפיות של ישראל מעוגנות בסכסוך הישראלי-ערבי ושאלת מעמדו החוקתי של המיעוט הערבי בה ובשאלת היחסים בין דת ומדינה על-רקע ההבדלים האידאולוגיים בין ציונים הרואים בה מדינה יהודית עם משטר דמוקרטי, לבין פוסט-ציונים הרואים בה מדינה דמוקרטית שיש בה רוב יהודי. שתי הכרעות אלה מתכנסות בסופו של יום להכרעה אחת שעיקרה: זהותה ואופיה של הישות שנועדה להיות "הבית הלאומי של העם היהודי", ויש כיום מי שחותר להפכה ל"עוד דמוקרטיה" בנוף התרבותי הנוצרי של אירופה וארה"ב. הדמוגרפיה בוודאי תכריע בשאלת מעמדו של המיעוט הערבי בישראל, אולם להערכתי היא תכריע גם בוויכוח המשלים בדבר זהותה ואופיה של המדינה.
כיום מרוכז בישראל, כ-43% מכלל העם היהודי, כשהעם היהודי כולו מונה לפי הערכה מעט יותר מ-15,000,000 מיליון נפש. הקבוצה היהודית השנייה בגודלה בעולם נמצאת בארה"ב ומונה בין 5 ל-5.5 מיליון נפש. קבוצה זו מאופיינת בקצב התבוללות ונישואי-תערובת גבוה מאוד, ההערכה ממקורות שונים היא שתוך דור אחד תקטן בפועל בכ-1.5 מיליון נפש המגדירים עצמם יהודים. בארה"ב יושבת גם קבוצה של "יורדים" מישראל, שבחלקם הגדול מצהירים על כוונתם לשוב, אבל בפועל אינם ממשים זאת. קבוצה זו נאמדת ב-350,000 -550,00 נפש. התהליכים המתקיימים בקבוצות יהודיות אלה ובינן לבין הריכוז שבישראל, עתידים להכריע את גורל העם היהודי ולקבוע את הריכוז ההגמוני בו. המאבק על הגמוניה זו נמצא כבר בעיצומו.
יהדות ארה"ב עשירה, משכילה, ובעלת עבר יהודי עשיר. ישיבתה בארה"ב, וההיסטוריה האמריקנית של המחצית הראשונה של המאה ה- 20, העניקה לה מעמד בעל השפעה ועוצמה הן בתוך ארה"ב והן מחוצה לה, ובמיוחד בישראל, בזכות "המינוף האמריקני". ירידת משקלה המספרי בארה"ב, היחלשותה הפוליטית היחסית בציבור האמריקני הצטמצמותה בהשפעת ההתבוללות, יחלישו אותה במשך הדור הבא באופן בולט.
בין כל מדינות המערב המפותחות, ישראל מצטיינת בריבוי טבעי גדול, שהולך וגדל עוד יותר בשנים האחרונות. התכווצותן של קהילות יהודיות קטנות במדינות רבות שבהן הביטחון האישי נמצא בירידה, המצב הכלכלי איננו מזהיר והפער בינן לבין ישראל גדל והולך - עתיד להפוך את ישראל, כפי שקורה גם כיום בצרפת, אפריקה, המזרח התיכון, הקווקז, רוסיה ומזרח אירופה, ליעד הגירה ברור ומועדף ליהודים. בהגירה-עליה ממקומות אלה בשילוב עם הריבוי הטבעי הישראלי טמון הפוטנציאל העיקרי לצמיחת הישוב היהודי בארץ והתבססותו. פוטנציאל זה יהיה זמין בדור הקרוב לכל היותר, יתכון שאף הרבה פחות מכך.
ישראל חייבת להירתם למאמץ לאומי תלת-שלבי למיצוי פוטנציאל העלייה מכל המקורות הנ"ל ומכל מקור שהנסיבות האנטישמיות והבלתי-יציבות בעולם תזמנּה לנו אותו. השלב הראשון, שלהערכתי הוא ריאלי, הוא הגעה לאוכלוסייה של 9 מיליון נפש במהלך שנת ה- 70 למדינת ישראל, שמתוכה כ-7 - 7.2 מיליון הם יהודים. שני השלבים הבאים הם עד שנת 2025 - 11 מיליון נפש ועד שנת 2030 - 12.5 מיליון נפש. התכנון הלאומי חייב להתמקד בהגדלת היחס המספרי בתוך ישראל בין יהודים ללא יהודים לעבר 80% יהודים ו-20% לא יהודים.
בניהול נכון ובניתור קפדני של התהליכים הדמוגרפיים ועידוד העלייה של יהודים לישראל, תוך הערכות מקומית לקליטה חברתית, כלכלית (תעסוקה) תשתיות, חינוך ובריאות ופיזור האוכלוסייה, טמון המפתח לביסוס לאומי ארוך-טווח של מדינת ישראל כמרכז ציוני לאומי ויהודי ברור ודומיננטי. גלי העלייה שלנו בשנים עברו ואחרים במקומות נוספים בעולם, לרבות ובמיוחד ארה"ב בתחילת המאה ה- 20, הוכיחו שכאשר מהגרים מגיעים ליעדם במינון נכון ומתוך רצון וכוונה להשתלב במקום החדש ולתרום בו לפיתוח וצמיחה, וכאשר הגורמים הקולטים מטפלים בהם כראוי, מהווים הם מנוע אדיר להתפתחות ושגשוג. מאידך-גיסא, כאשר ההגירה נגזרת ממניעים "זרים", דוגמת ההגירה המוסלמית לאירופה - עויינות, אלימות, השתלטות, התבדלות - יש בגלי הגירה סיכונים חמורים עד כדי הרס מסגרות חברתיות קיימות ומיטוט סדרי-בראשית.
זהו מבחנה הגדול השני של הציונות. המבחן הראשון - הקמת המדינה ושימורה בשלב הדגירה הראשוני - הסתיים למעשה בהצלחה. אנו בעיבורו של השלב השני - הרחבה וביסוס. למפעל הציוני אסור להסתפק בשלב הראשון, הוא חייב לממש גם את השלב השני. רק לאחריו יגיע העם היהודי למציאות היסטורית בה יובטח גורלו לאורך זמן.