את העיר באר שבע אני זוכר ומכיר משחר ילדותי. בן דודי הגדול עליו השלום, התגורר בעיר הזו, ושם עדיין מתגוררים גם צאצאיו. אבל את ההכרות ה"צבעונית" באמת עם בירת הנגב, עשיתי במחצית הראשונה של שנות ה-70 של המאה ה-20. ההיכרות הזו עברה דרך הכדורגל, דרך אצטדיון וורסמיל, שבאותם ימים נכנס לקטגוריה הגבוהה יותר של מגרשי הכדורגל בישראל, כי היו לו גם יציעי בטון. היינו צעירים משכונת רמת אליהו שבפאתייה המערביים דאז של ראשון לציון, כשמערבה של העיר היה עדיין רק חול וחול. אהדנו אז את מבי תל אביב בכדורגל. השתדלנו לא להחמיץ אפילו משחק אחד של מי שהייתה אז (ומסתמא שגם נשארה...) קבוצת העילית והראשונה במעלה של הכדורגל הישראלי. כך הגענו עם הקבוצה הזו גם למשחקי החוץ הרחוקים שלה כמו לאצטדיונים של חיפה (בקריית אליעזר של מכבי חיפה ובקריית חיים של הפועל חיפה), כמו למגרש בחדרה בשנים שהפועל חדרה עוד שיחקה בליגה הראשונה, וכמובן שלא פסחנו על הקצה הדרומי של הליגה הראשונה, על העיר באר שבע. ושם גם למדנו משהו חדש מנוף הכדורגל הישראלי, בכל הנוגע לאוהדי כדורגל. הקהל הבאר שבעי היה לא פחות נוקשה ובעייתי מזה של בית"ר ירושלים אבל לכיוון הנגדי.
הקהל הירושלמי' זה של בית"ר, ידוע בקנאותו לקבוצתו, וגם ברגעי הפיגור שלה הוא יעמוד על אצבעות רגליו האחוריות וייתן לה את כל העידוד, לפעמים יותר מדי עידוד. אבל בבאר זה היה ההפך. זה היה הקהל הקשה ביותר במדינה, שברגעי פיגור קבוצתו' ועוד בבאר שבע, הוא כילה בה את כל זעמו ועודד את היריבה. לא לחינם זכתה שנים רבות הקבוצה הזו להצלחה מחוץ לבירת הנגב, כי שם היא הייתה משוחררת פסיכולוגית מאימת ביריונייה. הספקתי לראות פעם כיצד ראשו של אברהם נומה, כוכב עבר בעיר, נפתח מאבן שאוהדי הקבוצה פגעו בו. הספקתי לראות כיצד האוהדים הללו עודדו את
מכבי תל אביב ואת הפועל ראשל"צ כשהללו הובילו בבאר שבע על קבוצתם האהודה, והספקתי לראות כיצד שריקות הבוז של הקהל הזה - נגד שחקניו, רק מלחיצות את הללו. כך זה נמשך עשרות שנים עד שנת 2007. ואז בא השינוי ששחקני באר שבע כל כך ייחלו לו מאוהדיהם. לגורם שהפך את הקהל הבאר שבעי למפרגן עבור קבוצתו קוראים
אלונה ברקת...
זהו סיפורה של אישה צעירה ושברירית, יוצאת תימן, שהגיעה לעיר שאוכלוסייתה מורכבת מעדות ולאומים עזים. להבדיל מירושלים למשל, הרי שבאר שבע חיה את הכדורגל 24 שעות, גם בחלומות הלילה של תושביה. אם תל אביב היא עיר ללא הפסקה ביחס לבילויים ובני ברק ביחס לתורה ומצוות הרי שבאר שבע היא עיר ללא הפסקה לעניין הכדורגל. וזאת משום שחוץ מהכדורגל אין כמעט משהו אחר שיהווה עיסוק פנאי לרוב רובם של התושבים המקומיים. בירושלים, זו של בית"ר הידועה, יש גם כדורסל ויש גם תורה ומצוות ויש גם חיי תרבות חילוניים אקסקלוסיביים, למרות בכיינות חילונייה. בתל אביב יש גם, לצד הבילויים, תרבות חילונית, וכמובן כדורגל וכדורסל. בחיפה, זו של מכבי הירוקה, בדרך כלל ישנים אבל בין תנומה לתנומה יש שם גם כדורסל, טכניון ואוניברסיטה. וכך הלאה וכך הלאה. אבל בבאר שבע כולם מתאחדים סביב הכדורגל וזהו גם הספורט היחידי בעיר. מרוקאים, גרוזינים, אשכנזים, רוסים ובדווים חיים ונושמים את הכדורגל, כמעט ללא שום תבלין אחר.
בלתי יאומן ולא תאמינו, אבל הדתיים, ואפילו החרדים של העיר הזו צמודים לכדור הסמרטוטים הזה, שבערים אחרות הם מתרחקים מהעניין כמטווחי קשת. יש לי חבר בעיר הזו - רב ידוע שם, שבכל יום, בשנתיים האחרונות, הוא פשוט משתגע מהנוכחות החרדית בכדורגל הבאר שבעי. לעומת ירושלים, שאוהדיה החרדים הם בעיקר פליטי הישיבות, וחיפה, שלחרדים המנומנמים והעדינים שלה אין עניין בכל ענף ספורטיבי, הרי שבבאר שבע האוהדים החרדים כוללים את רוב האוכלוסייה החרדית ואת כל חוגיה: ספרדים, ליטאים ואף את חסידי חב"ד. כאשר הקבוצה הזו משחקת הרי ששיחת היום בבתי הכנסת היא על כדורגל כמובן. את אישי התורה מחליפים מאור בוזגלו, אליניב ברדה וחבריהם. כאשר הקבוצה הזו משחקת הרי שכל החרדים רתוקים בבתי הקפה למכשיר הטלוויזיה שאין להם בביתם. להבדיל מחרדי ירושלים, שנלחמו שאצטדיון הכדורגל לא יהיה בקרבתם (זוכרים את הרעיון של קולק לבנות אצטדיון בשכונת שועפט?...), הרי שדיירי השכונה החרדית בבאר שבע גאים ושמחים על כך שהאצטדיון ע"ש טרנר נבנה ממש בקרבם. כך הם מודעים מיד למתרחש במשחק מבלי הצורך להיות נוכח בו, ועוד בשבת. השנה למשל - כשבאר שבע אירחה את בית"ר ירושלים, במוצאי שביעי של פסח, היו בתי החרדים יוצאי מרוקו ריקים עד לסיום המשחק, ורק אח"כ החלו בבאר שבע את חגיגות ה"מימונה". דרך אגב, זו גם העיר היחידה בארץ שתושביה - כאיש אחד ממש, ביטלו את מצעד התועבה. בבאר שבע הזמן מזמן עמד מלכת והאליפויות הללו, של דור המדבר שלפני ארבעים שנה, נראות לתושביי העיר כתמול או מקסימום כשלשום. אפילו ארגון "לב לאחים", ארגון חרדי הפועל נגד התבוללות ומיסיון, כנראה שכבר אין לו עניין ופעילות בנושאים הללו, שאחרת קשה להבין כיצד שינס את מתניו רכז ויו"ר "לב לאחים" בעיר - הרב שמעון ביטון (בטח קרוב משפחה של החלוץ ביטון...), ונסע עם משלחת שחקנים ועסקנים (לפני יותר משנה) לבני ברק הרחוקה כדי לקבל ברכה לקבוצה מהרב חיים קנייאבסקי, ה"אדמו"ר הליטאי", ועוד הציג את הקבוצה ושחקניה כ"שומרי שבת" ואשר בעשור האחרון כלל לא שיחקו בשבת... אז עם עיר כזו ובמיוחד עם קהלי אוהדים כאלה, לא פלא הוא שהאוהדים לא יהיו מוכנים לפחות מניצחון, כי אחרת הם ישרפו את המועדון על שחקניו, על מאמניו ועל עסקניו. אבל כאמור, הכל היה כך עד שנת 2007.
אלונה ברקת קיבלה קבוצה שהתנדנדה בין התחתית החמה בליגת העל לבין הצמרת של הליגה הלאומית, קרי, הליגה השנייה. כולם - פרשנים, עיתונאים, אוהדים ושחקנים, היו בטוחים שברקת היא בעצם סתימת הגולל על ייצוגה של בירת הנגב בליגת העל ו"שירת הברבור" שלה. קשה היה להאמין שבמקום שבו נכשלו גדולי המאמנים והמנהלים בכדורגל הישראלי תצליח האישה השברירית והשקטה הזו, שעד אז בינה לבין כדורגל לא היה ולא דבר. ובמיוחד איש לא האמין שהקהל האגרסיבי הזה ייתן לה לעבוד יותר מחודש. אבל אז קרה הבלתי יאומן. הגברת הזו הצליחה במקום שכולם נכשלו, מאז אותן שתי אליפויות שהביא המאמן דאז, אמציה לבקובי'ץ, לבאר שבע (ושגם הוא לא הצליח לרסן ממש את הקהל...). תוך זמן קצר התייצבה הקבוצה עד שבארבע השנים האחרונות היא התמקמה בין המקומות שלוש לאחד בליגת העל עם שתי אליפויות רצופות, עם זכייה בגביע הליגה ובגביע "אלוף האלופים", עם הגעה לגמר גביע המדינה ועם הישגים חסרי תקדים בגביע אירופה, ובראשם הניצחון על אינטר מילאנו במילאנו! אבל מעל לכול הצליחה גברת ברקת לחנך את הקהל הבעייתי ביותר בישראל, זה שממנו פחדה הקבוצה כל השנים. הקהל הזה לא רק שהפך לסובלני ומעודד אלא שיהיה אשר יהיה את ברקת הוא לא יאשים מעולם בדבר שלילי איזשהו. ולא פלא הוא שלאחר הניצחון הבאר שבעי על מכבי תל אביב בנתניה הורמה הגברת על כתפי האוהדים, ובכללם גם חובשי כיפה.
אבל כיום - לאחר שהיא כבר נגעה בתקרת ההצלחות בכדורגל הישראלי - ואולי רק גביע המדינה חסר לה, הרי שהיא צריכה להביט קדימה. אם בכדורגל, מקצוע גברי כל כך ושבו לא הבינה כמעט כלום עד שהיא נפלה לבאר המים המדברית, היא כל כך הצליחה, אזי, בוודאי שבנושאי חינוך, תרבות, חברה, עבודה סוציאלית וכמובן פיתח אורבני, היא מבינה הרבה יותר טוב ויכולה לתרום חזק יותר. כך היא אולי תוכל לקדם בעתיד את באר שבע מתלותה בכדורגל בלבד, לעניינים ולנושאים גבוהים הרבה יותר ועמוקים יותר. וזאת היא תוכל לעשות אך ורק ממרום כיסא ראש העיר. באר שבע היא כיום העיר השמינית בגודלה בישראל אבל עדיין היא זוכה לשריון (כמו בקרב מועצת ה"רבנות הראשית לישראל" למשל) כעיר הרביעית בארץ. בעוד קצת יותר משנה שוב יערכו הבחירות המוניציפליות והיה זה יהיה שוב מאוד מביך לעיר כזו גדולה שרוביק דנילוביץ שוב יזכה בראשות העיר ללא מתמודדים נגדו, ועם למעלה מתשעים אחוז. היחידה שיכולה לשנות את פני העיר הזו - ובמיוחד תרבותית, היא אלונה ברקת. הקבלות שלה, מעולם הכדורגל - בעיר שהכדורגל הוא הכול, יכולות בהחלט לתת לה את הניצחון על רכז התרבות לשעבר שהפך לראש עיר. במקום שגאידמק נכשל במרוץ לראש עיריית ירושלים יכולה האישה הזו להצליח, ובגדול. היא לא צריכה למכור "לוקשים" לדתיים וחרדים משום שאלה כבר מזמן לצידה. האהבה שיש לה כיום לא הייתה מעולם בבאר שבע לשום ראש עיר, שבדרך כלל כל ראשי העיר שלה היו אפורים ומטה. היא תיבחר לא בגלל היותה אישה אלא בזכות מעשייה וכישוריה, ועוד בתחום שרוב רובן של הנשים נמצאות מחוץ לו. ומי יודע אם ראשת העיר תהיה התחנה הפוליטית האחרונה שלה אם היא תצא בקרוב לקרב. לדנילוביץ יש בהחלט ממה לדאוג...
