לא זו הגישה של בתי המשפט ובראשם בית המשפט העליון. ההתערבות בשיקול הדעת המקצועי של הרשויות הוא מינימלי, והיא קטנה עוד יותר כאשר מדובר בזה של הפרקליטות. מי שטוען לאכיפה בררנית, צריך להוכיח זאת באותות ובמופתים. מי שיוצא נגד הסדר טיעון, אפילו לא מיוצג בבית המשפט. בקשות של המשטרה והפרקליטות לאיסורי פרסום מתקבלות כלאחר יד, למרות פגיעתם הקשה בעקרונות יסוד דמוקרטיים. לעיתים די בטיעונים עובדתיים בלתי-מוכחים של התביעה כדי לחרוץ את הדין. וזהו מעשה של יום ביומו.
לכל אלו יש להוסיף את הנסיבות המיוחדות של הסדרי טיעון. לכל ברור, שבלי הסדרים אלו – המערכת תקרוס בתוך שבוע-שבועיים, פשוטו כמשמעו. אם השופטים יתחילו להתעמק בכל הסדר המוצג להם, הקריסה אולי תתעכב קצת – אבל תגיע עד מהרה. הצד השני של המטבע הוא, שנאשמים נלחצים להודות, לעיתים קרובות בלא זמן להתייעץ או בלי שהם בכלל מיוצגים בידי עורכי דין, וכך קיימת סכנה מוחשית – וכנראה ממשית – של הודאות שווא. בתי המשפט מצידם מקבלים את ההסדרים, כי כאמור לא יוכלו לתפקד בלעדיהם.
סוגיית הסדרי הטיעון מצריכה דיון נפרד ומעמיק. נאמר רק בראשי פרקים, שיש לחשוב על יותר ענישה מינהלית שכלל לא מגיעה לבית המשפט, יש לקבוע תנאים ברורים ומחייבים לחתימת הסדרים כאלו (כולל בעבירות תעבורה), יש לחייב בדיקה לפחות חלקית שלהם במקרים המתאימים, ואפשר אפילו לחשוב על דרישות מדגמיות של השופטים לקבל מידע משכנע לפני אישורן.
ייתכן שיש עוד סיבה ליחס המיוחד כלפי נציגי המדינה: ריבוי השופטים שהגיעו מרשויות התביעה והאכיפה. מבין 14 השופטים המכהנים כיום בבית המשפט העליון, שבעה עבדו בפרקליטות על ענפיה השונים. גם בבתי המשפט האחרים חלקם של יוצאי הרשויות גבוה בהרבה מחלקם בין עורכי הדין. יש לזה כל מיני סיבות, שלא זה המקום להיכנס אליהן; עובדה שזה המצב. חשוב להדגיש, שאין קשר ישיר בין הדברים ויש שופטים שמקשים מאוד על הרשויות דווקא משום שהם מכירים אותן מבפנים. אבל זו נקודה ששווה מחשבה.
מכל מקום, לא מדובר בגזירת גורל. זהו הלך רוח שצריך להשתנות. שיהיה ברור: הרוב המכריע של התובעים והפרקליטים עושים עבודה נאמנה בתנאים קשים ותמורת שכר נמוך. הם המגן שלנו מפני פשיעה ואנרכיה, וגם מפני פוליטיזציה מסוכנת של השירות הציבורי. אך יש יותר מדי מקרים, בעיקר בצמרת הפרקליטות, המלמדים שהשופטים חייבים להתייחס ביתר ספקנות למה שאומרת להם התביעה, ושבית המשפט חייב להפעיל יותר ביקורת שיפוטית גם עליה.
אתם יודעים מה, כבודכם? יש לי רעיון: תפעילו על הפרקליטות את אותו קנה מידה שאתם מפעילים על הפוליטיקאים. הרי בית המשפט העליון ביטל הרבה יותר חוקים מאשר הסדרי טיעון, והוא פסל הרבה יותר מינויים של פוליטיקאים מאשר מינויים של פרקליטים. אז אם אתם חושבים שזכותכם וחובתכם לפקח בצורה פעילה על נבחרי הציבור – על אחת כמה וכמה שזו זכותכם וחובתכם כאשר מדובר על משרתי הציבור. עניין של היגיון פשוט, וגם של החזרת האמון ההולך ויורד במערכת המשפט לכל ענפיה.
