החודש לפני 40 שנה בדיוק, חל המהפך הפוליטי הנודע, שכולם מציינים אותו בימים אלה, בשמחה או ביגון, תלוי בעיני המתבונן.
אולם רבים שוכחים, שהשנה חל יובל נוסף: ארבעים שנות כיבוש מערכת המשפט. מיעוט שמאלני, אליטיסטי בעיני עצמו, אשכנזי וחילוני, השתלט עליה באמצעות פילפולים נבובים וגילגול עיניים צדקני. המיעוט מתנשא זה 40 שנה על הציבור ועל נבחריו בכנסת, באמצעות כוח שנטל לעצמו, לבטל חוקים שעברו בכנסת ברוב לגיטימי ודמוקרטי, וכל זאת ללא עיגון חוקי.
ההשתלטות החלה עם התרחשות המהפך במאי 77'. ממשלת מפא"י ניצלה את התפר שבין חילופי השלטון, והקימה את ה-ות"ת שהבטיח שימור הכוח באקדמיה, בידי השמאל המצטמק. משנוכח כי הימין מתמסר בקלות לגחמותיו, המשיך השמאל הלאה, והגיע לשיא בחקיקת חוק יסוד
כבוד האדם וחירותו (בסיועם של כמה אידיוטים שימושיים בכנסת מן הימין), שעבר במליאה עם 32 אצבעות בלבד של ח"כים מנומנמים, שלא ממש ידעו על מה הם מצביעים. מאז הפך חוק יסוד זה לכלי המשפטי העיקרי לניגוח השלטון הלגיטימי ולביצוע אונס סידרתי יומיומי של הדמוקרטיה – והימין שותק.
רק בימים אלה ממש, התעורר הימין מעלפונו המנטלי. נדרשו לו 40 שנה כדי להבין לאן בדיוק מושך אותנו אותו חוק יסוד עלום שאישרו 32 ח"כים אלמונים, ובאמצעותו מטרפד הבג"ץ כל פעילות לאומית ו/או יהודית ו/או ציונית. סוף-סוף החליט הימין להציב מול החוק העלום חוק שיאזן אותו, חוק הלאום.
זהו חוק חיוני מאין כמוהו להזכיר לנו, לאזרחים הערביים והנוצרים כאן, ולעולם כולו, שמדינת ישראל היא מדינת העם היהודי. כך הוכרז עם ייסודה וכך תהיה בחסדי שמיים לדורי דורות. לא מדינת כל אזרחיה. סוף-סוף יוּתר לפרסם במדינת היהודים מודעה שעד כה נאסרה בטענה שהיא גזענית: "דרוש עובד, עדיפות ליוצאי צבא".
חוק יסוד אומלל חוק הלאום אמור להבהיר לכל מדוע התכנסנו כאן, ומהם היסודות היהודיים הבריאים שעליהם השתיתו האבות המייסדים את מדינת היהודים; לטרפד את חזון העיוועים שאליו חותר השמאל הרדיקלי, בסיוע כבודם וחוק יסוד כבוד האדם, לייסד כאן את מדינת כל אזרחיה - מה שיהווה בשורה, למשל, לאזרחים האומללים בדרום תל אביב, שבחסות אותו חוק יסוד אומלל הפך הבג"ץ את חייהם לגהינום עלי אדמות.
התנגדות השמאל לחוק הלאום, כולל המתון שעדיין מכנה עצמו ציוני ('
המחנה הציוני'? – איזו בדיחה מרה!), אינה נתפסת, אם מנתחים את הצעת חוק הלאום לגורמיו. מה בעצם אומר החוק? – הוא בסך-הכל מְקבץ לחטיבה אחת חוקים שנתפזרו בספר החוקים ונחבאו בסעיפים ותתי סעיפים עלומים: מדינת ישראל היא ביתו הלאומי של העם היהודי. לזה אתם מתנגדים, השמאל השפוי?! תגידו, נפלתם על השכל?!
הלאה: ירושלים היא בירת המדינה. הימנונה הוא התקווה. דגלה הוא כחול לבן ומגן דוד במרכזו. סמלה היא מנורת שבעת הקנים. עברית היא שפתה הבכירה (מה שיעיף לנו מהעיניים את התופעה המוזרה של רישומים על כל שלט רחוב בשפת אויבינו הקמים עלינו לכלותנו). יום העצמאות, יום הזיכרון לחללי צה"ל ויום הזיכרון לשואה הם ימי פגרה רשמיים. היעד הלאומי הוא קיבוץ גלויות, באמצעות חוק השבות. מה כאן לא בסדר?
ויש גם סעיפי התחשבות במיעוטים: זכויותיהם הדתיות והתרבותיות לא ייפגעו. ימי השבתון שלהם יוכרו. באמת, מה רע?
ארבעים שנה היה הימין משת"פ של העריצות המיעוט הבלתי חוקית, מתוך הכנעה והתבטלות עצמית.
מנחם בגין, שהגיע לשלטון אכול רגשי נחיתות שמקורם בעשרות שנות אופוזיציה, הכריז בפאתוס חלול 'יש שופטים בירושלים'. באותו רגע ניכסו הוד מעלתם את הכוח הבלעדי לשלוט במדינה ולעשות בה ככל העולה על רוחם, באמצעות פילפולים משפטיים חלולים.
ארבעים שנה נדרשו לימין השפוף, כדי להבין שיש צורך באיזון לביטוי 'מדינה יהודית ודמוקרטית' (שגם הוא המצאה מתנשאת של הבג"ץ); שלא ייתכן שה'דמוקרטית' בצירוף הזה, תאפיל על ה'יהודית'. סוף-סוף מתחיל הימין ליישר גב ולהעיף מעליו את העלוקות שנאחזות בו בציפורני הבג"ץ.
אבל, האור בקצה המינהרה עדיין רחוק. אין כמו הימין לסיכול יוזמות לאומיות בריאות. וכבר נשמעים רעשי רקע: נתניהו עצמו מסתייג מכמה סעיפים בחוק. כבוד הנשיא שולל כמעט את כל החוק, במסגרת מנהגו 'הנאור' לתקוע סכינים באופן סידרתי בעמדות הימין. וכמובן החרדים, שחוששים שמא ייפגעו זכויות יתר מסוימות.
ובכלל, מה להם ולענייני הלאום? – הפתשגן החרדי 'יתד', מסרב להכיר בצירוף 'בית לאומי' כשמדובר בעם היהודי. השבוע פירשן ש"החוק קובע שישראל היא הבית של היהודים". לא 'בית לאומי'; סתם בית.
כך שהשמחה באמת מוקדמת. תסמכו על הימין שיוציא את הנשמה היתרה לחוק. ארוכה הדרך לחרות.
