ממשלו של
דונלד טראמפ הוא ההוכחה הטובה ביותר לכך שאין כל סיבה לקנא במשטר האמריקני, כפי שרבים אצלנו נוהגים לעשות. למעשה, לשיטה האמריקנית יש רק יתרון אחד: לא ניתן להקדים את הבחירות, וכך יש לכל הרשויות אופק שלטוני ברור למימוש תוכניותיהן. זהו יתרון חשוב, אלא שהחסרונות רבים וקשים, ועולים בהרבה על יתרון זה. ואגב: גם אצלנו ניתן להבטיח משילות - על-ידי קביעה בחוק שהכנסת תכהן לכל הפחות שלוש שנים ועל-ידי העלאת הרוב הדרוש לפיזורה. אבל זה נושא למאמר אחר.
פיטוריו של ראש ה-FBI, ג'ים קומיי, הם רק הדוגמה האחרונה לאותן חולשות רבות, הנובעות בעיקרן מכך שמדובר בשיטה שעוצבה במאה ה-18 לצורכי המאה ה-18, ולא עברה שום עידכון של ממש במשך קרוב ל-250 שנה. האמריקנים רצו ממשל שלא יוכל להגיע לדיקטטורה, ולכן יצרו מערכת של "איזונים ובלמים" - שימו לב: לא "מנועים ובלמים", אלא "איזונים ובלמים", דהיינו מערכת שעיקר תפקידה הוא למנוע עשייה. הם גם היו זקוקים לפשרה בין המושבות הגדולות לקטנות, וכך יצרו הן את שיטת האלקטורים - העלולה להביא לבית הלבן את מי שהפסיד בבחירות - והן את שני בתי הקונגרס, שבמידה רבה משתקים זה את זה ולעיתים גם את הבית הלבן.
מצד שני, המערכת האמריקנית סובלת מפוליטיזציה עמוקה ביותר, לצד שחיתות מובנית. כל נשיא נכנס צריך לבצע 8,000 מינויים פוליטיים - החל משרים, עבור בשגרירים וכלה בשופטים. תובעים מחוזיים ושריפים צריכים להתמודד בבחירות, על כל המשתמע מכך. כנ"ל לגבי חברי מועצות חינוך מקומיות ועוד מאות אלפי תפקידים, שבכל מדינה אחרת מאוישים בידי אנשי מקצוע. ואילו היכולת לתת ולקבל תרומות בלתי מוגבלות, בכל ההתמודדויות ובכל הדרגים, היא כמובן פתח לקניית מועמדים ולרכישת השפעה פסולה על מקבלי ההחלטות.
הכל מתנקז לממשל אחד כעת נראה כיצד כל החולשות הללו מתנקזות לממשל של נשיא אחד, תוקפני וגס רוח, שהליכים תקינים ודמוקרטיים הם לו לזרא, שאין לו שום ניסיון בפוליטיקה בכלל ובזו של וושינגטון בפרט, ואשר היה רוצה לסגור את העיתונות ולפזר את הקונגרס.
הבחירות. הבה נזכיר את מה שטראמפ אוהב להשכיח: הוא הפסיד ל
הילרי קלינטון בפער של 3 מיליון קולות. בחירתו היא תוצאה של שיטת האלקטורים המעוותת, שטראמפ עצמו יצא נגדה לפני מספר שנים. זוהי המדינה היחידה בעולם, בה המפסיד יכול לנצח.
הפוליטיזציה. פיטוריו של קומיי הם שיא של פוליטיזציה, הצריך להפחיד את כל מי שתקינות הממשל בארה"ב חשובה לו - כלומר את כולנו. התירוץ של טראמפ לפיטורים הוא עלבון לאינטליגנציה: עכשיו הוא נזכר בפרשת המיילים של קלינטון מלפני חצי שנה? הרי ברור שהסיבה האמיתית היא שקומיי מוביל בנחישות את החקירה על התערבותה של רוסיה בבחירות לטובת טראמפ, כפי שאמר בגלוי בסנט. העובדה שהפיטורים באו יממה אחרי גילויים נוספים שמסבכים את טראמפ אישית, לפחות בנוגע למייקל פלין, רק מחזקת מסקנה זו.
טראמפ מעביר מסר מאיים ובריוני ברור ביותר: מי שיעז לגעת בי - יעוף. מה יעשו כעת החוקרים מן השורה שהופקדו על אחת הפרשות החשובות ביותר בתולדות ארה"ב? מה יעשו הממונים עליהם? מה יעשה מי שיתמנה למחליפו של קומיי? דומה שהתשובה ברורה: כלום. הם ירעדו מפחד. כי מי רוצה לאבד את פרנסתו, ודאי אחרי שנים של שירות בבולשת וכאשר אין לו אפיק מחוצה לה.
תארו לעצמכם שבנימין נתניהו היה מפטר היום את
אביחי מנדלבליט,
רוני אלשיך ו
שי ניצן. זוהי בדיוק המקבילה למה שעשה טראמפ. כמה עלינו להיות אסירי תודה על כך שאצלנו זה בלתי אפשרי. נכון, צריכה להיות דרך להעביר מתפקידם גם את בכירי רשויות האכיפה - אבל כזו שתאפשר לעשות זאת רק במקרים חריגים ביותר ובהליך שלא יהיה פוליטי. בארה"ב, לעומת זאת, די במכתב קצר של הנשיא: המינוי מצריך אישור של הסנט, אבל הפיטורים מצויים לחלוטין בידי הנשיא.
ניגודי העניינים. המחוקקים ומתקיני התקנות לא חשבו על מצב בו הנשיא יהיה מיליארדר, לחתנו יהיו עסקי עתק משלו ורבים מבכירי ממשלו יגיעו הישר מהמגזר העסקי. הם גם לא חשבו על נשיא שיצפצף על הכללים שכן קיימים (למשל למניעת נפוטיזם) ועל ההיגיון והטעם הטוב. התוצאה: טראמפ ממשיך להיות הבעלים של עסקיו המנוהלים בידי בניו, ומשפחתו של
ג'ארד קושניר מנופפת בגלוי בקשריה בבית הלבן כאשר היא משתמשת בחוק שנוי במחלוקת עליו חתם הנשיא-החותן. אצלנו זה לא היה עובר, וטוב שכך.
היחס לתקשורת. עוד לא היה נשיא שהתבטא בצורה כל כך עוינת כלפי התקשורת. גם אם טראמפ צודק והתקשורת נגדו, זה לא מצדיק את הפגיעות החוזרות ונשנות שלו בחופש העיתונות: החל מחלוקת המושבים בחדר התדרוכים של הבית הלבן, עבור במתן עדיפויות במסיבות עיתונאים וכלה בכינוי העיתונאים "אויבי האומה" ובסירובו להשתתף במפגש השנתי של כתבי הבית הלבן. למרבה המזל, התקשורת האמריקנית מספיק חזקה כדי להשיב מלחמה שערה, ובטווח הארוך טראמפ אינו מסוגל לנצח אותה.
הקונגרס. על הנייר יש לטראמפ רוב של 45 קולות בבית הנבחרים ושל ארבעה בסנט, שאמור לאפשר לו להעביר כל תוכנית שירצה. אבל טראמפ הצליח לנכר חלקים ניכרים ממפלגתו, העביר בקושי רב את ביטול אובמהקר בבית הנבחרים ואין לו סיכוי להעבירו בסנט - וזו רק ההתחלה. כאשר הממשל מורכב משני בתי קונגרס שצריכים שניהם להסכים על כל חקיקה, זהו ממילא מתכון לסחבת ואף לשיתוק. כאשר הקונגרס הופך להיות לעומתי לבית הלבן - זה מבטיח שכמעט דבר לא ייעשה. לא לזה נועדה מערכת דמוקרטית.
