חזרתי לספרה של זהרה לביטוב

בימים אלה, ימי צפייה שמשהו חדש נרקם במערכת המדינית, התודעתי פעם נוספת למכתביה של הטייסת הראשונה בחיל האויר, סגן זהרה לביטוב ז"ל. הספר כ"זהר הרקיע: חייה וכתביה של זהרה לביטוב". לפני כשנה יצאה לאור מהדורה חדשה של הספר בעריכת עופר רגב בהוצאת פורת. המהדורה הראשונה כבר יצאה לאור ב-1951. אל כתביה התודעתי פעם ראשונה בשנת 1951כ תלמיד בבית הספר החקלאי מקווה ישראל. מחנכי, שהיה מודאג מדעותי הפוליטיות בנושא הישראלי-ערבי, ביקש ממני לעלות לשיחת רעים עם המנהל המיתולוגי של בית הספר אליהו קראוזה, שגר בבית הספר וכבר למעשה לא היה המנהל בפועל. אליהו קראוזה היה מאוד חולה. כשנכנסתי הבחנתי, שעל השולחן היה עיתון יומי בשם "הַבֹּקֶר", עיתון מפלגת "הציונים הכליים". הוא נאלץ לאחוז בידיו זכוכית מגדלת כדי לקרוא, לכן ביקש ממני שאקריא לו את העמודים הפנימיים של העיתון, שהוקדשו באותו יום לזוהרה לביטוב. בקול מתכתי המרעיד את כל קירות החדר - "אני מבקש שתקרא לי את הביקורת של עורך עיתון "הַבֹּקֶר", אייזיק רמבה, על ספרה של זהרה לבייטוב". אחרי שסיימתי להקריא את הקטע המבוקש, הרעיד את מיתרי קולו ואת חלל החדר: "ראה ידידי, כמה דחסה בחורה זו לחייה במשך פחות מעשרים ואחת שנים - אהבות גדולות, מוות של אהובים בקרבות ובתאונות אימונים. המוות, השכול והצער אינם רוצים להרפות ממנה". זהרה לביטוב מצאה את מותה כטיסת, טרם מלאו לה עשרים ואחת שנים, כשמטוסה נתקל בקיר בחומה של מנזר המצלבה בירושלים. "לכן חשוב לי" - וכאן אליהו קראוזה מניח ידו על כתפי - "אני רוצה לאחל למדינת ישראל, לאחל לך, איתן, ולחבריך בכתה: שמוות ודם בשדות הקרב ירפו אימתם מכם. רק החיים שיחייכו לכם, וכל מה שאתם חולמים יקרום עור וגידים".

אהבת נעורים ראשונה

השיחה שלשמה נשלחתי על-ידי מחנכי לא התקיימה. אך קשה לשכוח את המעמד המרגש, כאשר אני מקריא שעה ארוכה לאליהו קראוזה מעיתון "הבקר", העיתון המועדף והחביב עליו, וזוכה לברכה מנוסחת ברהיטות לשון מרשימה. את הברכה הזו אני מבקש לשלוח למדינה בימים אלו שהיא ניצבת על ספן של הכרעות, שעלולות להעלות אותה על שרטון מדמם. זהרה נולדה בתל אביב בשנת 1927. ילדותה עברה עליה בקיבוץ קריית ענבים. המשפחה חזרה לתל אביב. הייתה חניכה בתנועת "השומר הצעיר", את לימודיה התיכוניים סיימה בבית החינוך בתל אביב בהנהלת טוני הלה, שלימים היה בית הספר תיכון חדש. בבית החינוך נרקמת אהבתה הראשונה לעמיחי קליבנר בן רחובות. אהבת הנעורים הראשונה נגדעה ביוני 1946 בליל הגשרים. עמיחי נהרג בפיצוץ בגשר א-זיו. קרב בו נהרגו 14 לוחמים. זהרה עצמה שהייתה אחות באותה פעולה ניצלה בנס ונפצעה רק בעיניה. עוד טרם הפעולה בגשר א-זיו זהרה כבר משרתת בפלמ"ח בהכשרה בעין חרוד. למרות פציעתה היא חוזרת להכשרה. להכשרה זו מסופחת מחלקה ירושלמית, בה היה חבר שמואל קויפמן. בין זוהרה ושמואל נקשרים קשרים והם מחליטים להתחתן. אך גם לאהבה הזו ארב השכול. כשנה לאחר נפילת עמיחי קליבנר בגשר א-זיו נהרג שמואל קויפמן בחודש מאי 1947, קשה לקרוא בספר את השורות, המבטאות את יגונה של זהרה, כשנודע לה כי שמואל קויפמן, איתו ביקשה להקים משפחה, נהרג. החיים חייבים להימשך. זוהרה נוסעת לארה"ב ומתקבלת ללימודי רפואה, אותם קטעה כדי להצטרף לקורס טיס של חיל-האוויר בקליפורניה. ביוני 1948 היא סיימה את הקורס המזורז וחזרה לישראל כטייסת תובלה לנגב הנצור ולירושלים הנצורה. ידידה, שהיה איתה בקורס בקליפורניה, אמנון ברמן, נהרג כשמטוסו הופל. תקופה קצרה לאחר מכן ב-3 באוגוסט 1948 זוהרה לביטוב מוצאת את מותה, כשמטוסה שהמריא ממנחת המטוסים בשכונת רחביה התנגש בקיר החומה של מנזר המצלבה. הספר "חיי זהרה וכתביה" כולל את מכתביה לשמואל קויפמן בחייו וגם מכתבים, שהמשיכה לשלוח לו אחרי מותו. לפנינו ספר של נערה ישראלית, שבכעשרים ואחת שנות חייה דחסה אהבות גדולות, עשייה ללא לאות למען החברה בה היא חיה ולמענה גם נתנה את חייה. אני חזרתי לספר הזה באלו הימים, כאשר מלווה אותי הברכה של אליהו קראוזה, שהמוות והשכול כבר ירפו מחיי הדור הצעיר במדינת ישראל. עבורי זו לא ברכה. עבורי זו צוואה שעלינו לחתור לחיים בארץ הזו, בה יהיה "טוב לחיות בעד ארצנו" ולא נחיה בצל המיתוס של "טוב למות בעד ארצנו". טוֹב לִחְיוֹת בְּעַד אַרְצֵנוּ בְּשִׁעוּר תַּחְבִּיר בְּמִכְלֶלֶת תֵּל חַי כָּתַבְתִּי עַל הַלּוּחַ אֶת הַמִּשְׁפָּט "טוֹב לִחְיוֹת בְּעַד אַרְצֵנוּ" לִהְיוֹת - נוֹשֵׁא טוֹב - נָשׁוּא בְּעַד אַרְצֵנוּ - תֵּאוּר תַּכְלִית בִּמְרוֹמֵי הָהָר הִתְעוֹרֵר "הָאַרְיֵה הַשּׁוֹאֵג" טָרַף אֶת הַשִּׁעוּר וּבְטַרְפֵי מַלְתְעוֹתָיו כָּתַב עַל הַלּוּחַ אֶת הַמִּשְּׁפָּט: "טוֹב לָמוּת בְּעַד אַרְצֵנוּ" לָמוּת - נוֹשֵׁא טוֹב - נָשׁוּא בְּעַד אַרְצֵנוּ - תֵּאוּר תַּכְלִית. אֲנִי פּוֹחֵד מִשַּׁאֲגוֹת הָאַרְיֵה הַיּוֹרֵד מִמִּרוֹמֵי הָהָר לִטְרוֹף אֶת חַיֵּינוּ.