אפשר להבין לליבם הכואב ולדמעותיהם של עובדי
רשות השידור בקול ישראל ובשידורי הטלוויזיה בערוץ הראשון, כאשר הונחתה על ראשם השאנן מהלומה מפתיעה. בהודעה מוקדמת של שעה אחת נקטע לפתע מקור פרנסתם. אבל עם כל ההבנה נראה, כי הבכי הזה היה מזויף, מממש כמו דמעות תנין, והדמעות זלגו לא מן הסיבה הנכונה.
עובדי רשות השידור היו צריכים לבכות על חוסר מעש, על סחיטת כספים מקופת המדינה, על משכורות עתק ששולמו ללא תמורה הולמת, על חוסר הבנה מקצועית, על ניצול הבמה הציבורית שהועמדה לרשותם לצורך קידום אג'נדה פוליטית, על ניצול כוחם של הוועדים כדי לצ'פר מקורבים ולהשיג לעצמם תנאים סוציאליים משופרים, על טובות הנאה - ומה לא. אבל על כל אלה לא נשמעה אפילו יבבה אחת, אלא צחוק פרוע של הנאה. ייתכן שהאופן בו הוצא אל הפועל גזר הדין של סגירת רשות השידור לא היה הולם, אולם הסגירה עצמה והפסקת השידורים היו מעשה חשוב ונכון, שאולי יעביר מסר לכול מקומות העבודה הממשלתיים כי "לא לעולם חוסן". עכשיו, אחרי הסגירה זה הזמן שעובדי רשות השידור יביטו במראה ויאמרו לעצמם: "זה הגיע לנו".
קיימת דרך פשוטה ויעילה לחשוף את האמת על ההתנהלות השערורייתית של עובדי רשות השידור והנהלתם - לבדוק אחד לאחד את רשימת העובדים ואת עלויות שכרם, מבלי להיחבא מאחורי ממוצעים סטטיסטיים שמציגים תמונה מזויפת. אני משוכנע שהתוצאות יפתיעו מאוד, כמו שמפתיע הסיפורון האירוני הטוען כי אדם אחד טבע בביצה שעומקה הממוצע 40 ס"מ.
על-פי הנתונים שפורסמו הרי המשכורת הממוצעת ברוטו של עיתונאי ברשות השידור עומדת על 18 אלף שקלים. משכורתו הממוצעת ברוטו של טכנאי ברשות היא 21 אלף שקלים. את הנתונים הממצעים האלה מסר רם לנדס לוועדה מטעם הכנסת שבדקה את השכר ברשות. אבל נתונים אלה עוסקים רק בשכר. בפועל קיימים תשלומים נוספים למאות עובדים כמו: שעות לילה, שעות ערב, שעות נוספות ביום, תשלומים עבור כוננות כשהעובד מצוי בביתו למקרה שיוזעק לעבודה באופן לא מתוכנן ועוד שמות מפוצצים מן הגורן ומן היקב. ועוד אבסורד: הנהלת הרשות רכשה ציוד חדיש ומשוכלל כדי לייעל ולהוזיל את עלויות ההפקה, אבל העובדים, בהנחיית הוועדים, סירבו לעשות שימוש בציוד זה, שנותר במחסנים כאבן שאין לה הופכין. אך בכך לא די. מעניין לדעת כמה כסף משלמת הרשות על הפעלת שיטת העבודה המופקרת, המעוגנת בהסכמי עבודה בחסות ההסתדרות, שלפיה שולחים לסיקור אירוע גם מקליט, גם צלם, גם מפיק וגם כתב, כדי שכולם ירוויחו. אסור גם לשכוח עוד פרט קטן בעל משמעות כספית גבוהה והוא נקרא "רכב צמוד" לבכירים, כי השאלה היא האם הרכב הזה נועד לצרכי העבודה או שהוא משמש בעיקר לספק את רצונות המשפחה.
חבל שכול הנתונים האלה אינם מופיעים בשכר הממוצע. גם התנאים סוציאליים כמו פנסיה, חופשות, הבראה ודמי מחלה - לא מופיעים בממוצעים.
רק באמצעות חשיפת תלושי השכר של כלל עובדי הרשות ומנהליהם, יחד עם בירור שיעור העלויות הנוספות, ניתן יהיה לדעת מה האמת שגרמה להפסדי מיליארדים ברשות השידור. את התפקיד הזה אסור להעביר לטיפול הכנסת. רק גוף מקצועי חיצוני שיוסמך לחקור ולחשוף יוכל לבצע את המלאכה החשובה הזו. את התוצאות חובה לפרסם בכול כלי התקשורת, למען יראו ויראו. ואם תידרש חקירה משטרתית לחשיפת אלה שסילפו את הדיווחים - שתהיה חקירה כזו כדי שהנוכלים יועמדו לדין. עונש נפרד ומיוחד מגיע למנהלים שאפשרו את ההידרדרות הזו ואת הבזבוז המשווע של כספי הציבור. למשל: למנוע מהם מהיום ואילך את האפשרות לחזור לעיסוק כלשהו בשרות המדינה.
