שני הזאבים

לשבט הצ'רוקי יש אגדה. אחד מזקני השבט מספר לנכדו על קרב שמתחולל בתוך כל אדם. הקרב הוא בין שני הזאבים. אחד הזאבים הוא רוע הלב, כוח משחית, הכפירה, הזעם הכעס והפחד, הניכור והאכזריות. האחר הוא טוב הלב, לוחם האור, בונה ומיישב, האמונה, החמלה, הרחמים, השלווה. הילד שואל את סבו: איזה זאב מנצח? והסבא עונה: הזאב שאותו אתה מאכיל. הזאב הרע האנושי מתגלה כשורש פורה רוש ולענה, המתפשט באנושות ללא מעצורים, וזהותו ידועה לכל: הוא משתמש בכל האמצעים בכדי לאנוס ולרצוח ולמחוק בני אדם, לאנוס ולרצוח ולמחוק אנשים נשים וטף, בכדי שרצונו ייעשה ללא עוררין. הרוע אינו רואה בני אדם. הרוע אינו רואה דבר מלבד דתו ודעתו, יצרו ורצונו. הרוע אין לו אלוהים. הוא עושה מעצמו אלוהים. הרוע משתמש בבני אדם וגוזר עליהם סבל חיים ומוות כדי שייעשה רצונו וייכנעו לכוחו העיוור והשרירותי. הרוע אינו אלא הפרעת אישיות, עיוות אנושי כלל עולמי, של שיעבוד האדם לאגו, כמו גם שיעבוד של משאבי טבע ואדם לאותו אגו. האגו אומר: אני ואפסי עוד. אין עוד מלבדי. כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה. אני האמת היחידה וכל השאר שקר. אני שולט - משמע אני קיים. הכל מגיע לי. כל האמצעים כשרים. המטרה מקדשת את האמצעים. הרוע מתגלה בניסוי מפורסם שפרסם פרופסור אריאל רובינשטיין בשנת 2005. בניסוי התבקשו 764 סטודנטים ישראלים לפילוסופיה, מנהל עסקים, מתמטיקה, משפטים וכלכלה, לקבל החלטות כמנכ"ל של חברה המספקת שירותי הדברה ומעסיקה צוות עובדים קבועים קטן ו-196 עובדים לא קבועים. לסטודנטים נאמר כי לאחר שנים של שגשוג בתחום, מיתון במשק הביא לנסיגה ברווחי החברה, אף שמאזנה נותר חיובי. אנשי הכספים בחברה טענו כי פיטורי עובדים יסייעו בהגדלת הרווח, והעריכו כי פיטוריהם של כ-1,000 עובדים הוא הפתרון האולטימטיבי. הדילמה שהוצגה בפני הנבדקים הייתה פשוטה: כמה עובדים לא קבועים יש לפטר? לסטודנטים הוצעו האפשרויות הבאות: לפטר 96 עובדים ולהגיע לרווח מקסימאלי של 2 מיליון שקל בשנה. לפטר 52 עובדים ובכך להגיע לרווח של 1.6 מיליון שקל בשנה; לפטר 26 עובדים ולהגיע לרווח של מיליון שקל בשנה; לא לפטר אף עובד ולשמור על רווח של 400 אלף שקל.

רווח אכזרי

שיעור הסטודנטים לכלכלה שבחרו למקסם את רווחי החברה - גם במחיר של פיטורי מחצית מעובדיה - היה הגבוה ביותר. מקרב הסטודנטים לפילוסופיה, רק 13% סברו כי יש להביא את הרווחים למקסימום האפשרי על חשבון פיטורי עובדים, מקרב הסטודנטים למתמטיקה 16% סברו כך, 27% מקרב הסטודנטים למשפטים נקטו בגישת הפיטורים המקסימאליים, 33% מהסטודנטים למנהל עסקים, ומקרב הסטודנטים לכלכלה 46% גרסו כי יש למקסם את רווחי החברה בלי להתחשב בפיטורי העובדים. הסקר נבנה בצורה כזאת שמיקסום הרווח יהיה אכזרי למדי; הפיטורים של 44 העובדים האחרונים (כמעט רבע מכלל העובדים) הביאו לגידול של 400 אלף שקל בלבד ברווחים. חלק מהסטודנטים לכלכלה ולמתמטיקה קיבלו את השאלון בצורה של פונקציה מתמטית במקום בצורה של טבלה. במקרה הזה, התוצאות היו קיצוניות אפילו יותר. כ-75% מהתלמידים בחרו באופציה של פיטורי מקסימום עובדים. לא נרשם הבדל בין סטודנטים למתמטיקה לבין סטודנטים לכלכלה שקיבלו שאלון בצורה של פונקציה מתמטית. המספרים, כך נראה, עזרו להעלים מעיניהם את העובדה, שמדובר באנשים חיים עם משפחות קטנות וגדולות, שרבים מהם שירתו שירות לאומי וצבאי ותורמים תרומה משמעותית מאוד למדינה ולחברה. זוהי התגלות הרוע: כאשר בני אדם הופכים למספרים. כאשר בני אדם הופכים לפונקציות של רווחים. האגו של מקבלי החלטות, השתלט עליהם לחלוטין, העלים את הזולת כליל, וכל מה שנחשב זהו ניצחון ורווח אישי ארגוני ומגזרי בכל מחיר. אפשר לפגוש את הרוע הזה גם בהתייחסות למאבטחי טיולים ומאבטחי מוסדות חינוך במדינת ישראל. חברות האבטחה ומוסדות החינוך והרשויות המקומיות זקוקות נואשות למאבטחים מקצועיים. אך כל אלה מפקירים את המאבטחים ללא עמדות שמירה, או בעמדות שמירה ללא תנאים אנושיים בתנאי חום או קור. כאשר אין לימודים במוסדות החינוך, אין משכורת למאבטחים שעליהם מוטלת חובת האחריות על חיי אדם וממונם. בחגים ומועדים ובחופשות אין השמחה שורה בבית המאבטח, כי אז, או שאין למאבטח משכורת, או שמשכורתו נמוכה עד כדי זניחה. חברות אבטחה ומוסדות החינוך והרשויות המקומיות אינן טורחות להתייחס למאבטח כאדם שמגיע לו יחס מכבד ואנושי, ואין ברכת חג או מועד או שבת. המערכות אינן טורחות להעניק למאבטחים מתנות חג ומועד. הרוע הזה מתגלה בקרב כסויי הראש וגלויי הראש כאחד. היוזמה של אותם מנהלים ומנהלות שלא להתעלם מאישיות ואיכות חיי המאבטחים הנאמנים, ששומרים על חייהם ועל חיי היקרים להם, היא היוזמה שמעידה יותר מכל מבחן חיצוני, על איכות וטיב החינוך והאקלים הארגוני באותו מקום. רוע אנושי כזה מתגלה כלפי רבים וטובים, אבא ואימא, אח ואחות, חברים וחברות, בני אדם יקרים, כמוני כמוך, המכונים אנשים שקופים. אלה הם אנשי הביטחון והרפואה, אנשי החינוך, אנשי הניקיון, עובדי החקלאות, עובדי התעשיה, עובדי הקליטה והעלייה, עובדי התיירות, עובדי המסעדנות, עובדי המלונאות, עובדי הנוער והצעירים, עובדי הבניין, עובדי התחבורה הציבורית, עובדי מדינה ועובדי ציבור זוטרים ובינונים. רבים וטובים נמצאים במצב קבוע של הפחדה והתעללות תעסוקתית תוך ניצול תעסוקתי על-ידי עסקנים ובוסים ודרגי הניהול הבכירים. אי-אפשר לעבוד בישרות ולהתפרנס בכבוד בחברה הישראלית, דווקא באותם מקצועות נדרשים, המאפשרים כלכלה פורחת ומכניסים הון תועפות, לקופת המדינה ולמנהלים הבכירים במגזר הציבורי והפרטי. משכורות הבכירים והתנהלותם, אפילו בארגוני זכויות אדם, כמו גם בארגונים חברתיים, הם עדות חיה לרוע אנושי שגוזל את הרבים ומקיים מאזן אימה כנגד הישרים, הצדיקים ונאמני אלוהים חיים. מי שמחפש את קץ הטרור והסבל האנושי והישראלי כאחד, לא ימצא אותו בטכניקות של המזרח והעידן החדש. מי שמחפש את מפתח הגאולה ימצא אותו בתורה ומצוות הנבואה הישראלית. ימצא אותו באנשי אמת צדיקים כמו הרב אריה לוין. זהו מפתח האושר הפרטי והכללי: הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה השם דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ (מיכה ו ח). וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי השם לְמַעַן יִיטַב לָךְ וּבָאתָ וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע השם לַאֲבֹתֶיךָ (דברים ו יח).