באופן כללי, ל"ג בעומר לא עושה לי טוב. זה השתנה אצלי במשך השנים. כשהייתי ילד, זה היה חתיכת עניין להשתתף בחגיגות. בשכונה בה גדלתי, לא שכונת פאר ולא שכונה של עוני, הייתה מתקיימת מדי שנה תחרות לא רשמית מי מקים את המדורה הכי גדולה בעיר. בניינים שלמים קולפו מקורות העץ שהיו עליהם, וכבר בבוקר אותו היום של ל"ג בעומר, לפעמים זה התחיל אפילו בשבת עצמה, עמלו הפירומנים על בניה מסודרת של ערימות העצים לגובה של קומה אחת, שתיים ואפילו שלוש. עם צאת הכוכבים, הודלקה המדורה שלהבותיה הגיעו עד מעבר לאטמוספירה, תרומה להגברת הזיהום הסביבתי. מדי שנה, הייתי עומד נפעם מול הלהבות העולות עד הרקיע. לילד קטן, האש עושה תחושה מוזרה.
שנה אחת, הגדיל לעשות מי שהגדיל, וספינת הפיראטים, אותה ספינת שעשועים מעץ וברזל שהוצבה אחר כבוד בשטח המכונה "ההרים", אי-שם ליד סניף השופרסל (או שק"ם בזמנו, או משהו אחר שהיה שם לתקופה קצרה), הפכה להיות ערימת עצים בוערת. במקום לאסוף, לבנות ולהתלכלך, החליטו לקצר הליכים. אין ספק שאותה קבוצה, או במקרה הזה משפחה, זכתה באליפות באותה שנה, ואין ספק שעם בעירתה של הספינה נעשה תיקון סביבתי לאור כמויות הצואה ושאר מרעין בישין שהצטברו בתוך אותה ספינה ועלו באש. פגמים שאנשים החליטו לעשות אי-שם במחשכים.
עם היעלמותה של הספינה בלהבות, עברתי לשלב הבא בהתבגרותי. לא עוד כמשקיף מהצד לעבר מדורות גדולות, אלא כפעיל ממש בפירומניה הכללית. זה היה בסביבות גיל חטיבת הביניים. קבוצות קבוצות של תלמידים התארגנו להם למדורה ולמנגל, שהם חובה לכל ילד ומשפחה. לא היה קל להתקבל לקבוצות האלו. כשאתה נער מתבגר, אתה צריך להיות מספיק אטרקטיבי כדי שמישהו יקבל אותך לקבוצה. זו התנהלות שממשיכה גם לאחר מכן.
שחקני כדורגל וכדורסל טובים, נבחרים לשחק ראשונים תמיד כשצריך לחלק לקבוצות, והם משום מה תמיד היו גם ראשי הקבוצות האלו של הקומזיצים. לכל ראש קבוצה נלוותה בת אחת או שתיים שהחזיקו בתואר של "מלכות הכיתה" או במקרים מסוימים מלקות הכיתה, ולקבוצה צורפו אחר כבוד יפים ויפות, חזקים וחכמות, בעלי עגלות סופר, וילדים להורים שיכולים לנדב את גג הבית שלהם לאחסון העצים. מי שאבא שלו החזיק טנדר גדול זכה בתחרות ובגדול. מאחר שלא השתייכתי לאף אחת מההגדרות האלו, לא נותר לי אלא להמתין בסבלנות. כמו שהמתנתי כשחילקו את קבוצות הכדורגל והכדורסל עד שיתפנה מקום להצטרף. משהו בסגנון על בסיס מקום פנוי. האחרון שמצטרף משובץ לתפקיד השוער, תפקיד הכי פחות נחשב בעולם הכדורגל של בני נוער.
בנים זה נפנוף מפעל כיתן שהיה התאגיד הכי גדול באותה תקופה, מיד לאחר התאגיד היותר גדול עד היום, שזה עיריית דימונה, היווה מקום מצוין לאיסוף משטחי עץ. עגלות הסופר נודבו להיות עגלות המשא, והבריונים שבינינו העמיסו אותם בערימות. כך צעדנו או יותר נכון ברחנו, מפני שומרי האתרים כדי לאחסן את ערימות העצים. כל זה נעשה לאחר שעות הלימודים. בשעות הלימודים עצמם, עסקנו ברכש מזון לקומזיץ וכמו ערימות העצים הבלתי נגמרות, גם רשימת המזון כללה המון מזון לא בריא, בשר קפוא ומעובד ועשן שמספיק לך לכל השנה. בערב לג' בעומר איתרנו (או יותר נכון איתרו, אני רק עזרתי) מקום שהוא גם קרוב לאחד הבתים של ראשי הקבוצה, וערימות העצים החלו לזרום אל האתר.
במקביל הנערים שבחבורה החלו להתעסק עם הכנת הבשר על האש. במדורה אין שוויון - בנות זה סלטים ובנים זה נפנוף. זו תמיד הייתה אותה ילדה שהתעקשה להכין צ'יפס, שלבסוף היה נראה כמו עיסת שמן בתפוחי אדמה, וסיר שלא חזר הביתה. את העצים היינו משליכים לאט-לאט אל המדורה כדי שיישארו לנו עד הבוקר, ולאחר לילה קשה של קורועשן, מסריחים, מורעלים מאוכל שרוף וקר, גילינו שנשארה לנו ערימת ענקית של עצים ועגלה של סופר אחת. את העצים הקפדנו לשרוף יחד עם העגלה לקיום מצוות הכתוב "עגלות ישרוף באש".
אי שם בשעות הלילה המאוחרות, כשישבתי לי לבד מול המדורה, הבנתי עד כמה אני לא אוהב את החג הזה.
רק לאחר גיוסי מצה"ל, הבנתי שאין כל טעם בלקרוא חג למשהו, שכולל שריפה המונית של עצים, זיהום סביבתי, גזל, העלבת חברים שלא יכולים להצטרף, ואכילה מופרזת ולא בריאה. ביום הזה שאמור היה להיות חג של התגלות הזוהר לעולם, של סוף פטירתם של עשרים וארבעה אלף מתלמידי רבי עקיבא, שנפטרו דווקא על שלא נהגו כבוד זה בזה. את אותו לילה שאמור היה להיות משהו רוחני וטהור הפכנו אותו, לעבירה של גזל, העדפת חבר על פני חבר. בדיוק ההפך. שנים שסירבתי לצאת לשטחים הפתוחים כדי לראות את המדורות. עכשיו כשאני אבא לילדים זה נעשה יותר קשה. האם לקחת אותם או לא? כנראה שכן. עד שהם יבינו בעצמם, שמה שקורה להם מחוץ לבית זה לא חג.
