בשנים האחרונות הוגשו לבתי הדין לעבודה תביעות רבות של מלצרים וברמנים אשר טענו, כי מעסיקיהם לא שילמו להם כראוי. לא אחת, התביעות הללו מתבססות על הטענה שהטיפים "שייכים לעובדים" כהוקרה על מתן שירות ואינם חלק מהכנסתו של המעסיק. הדברים הגיעו עד לבית הדין הארצי לעבודה ואף הונחו לפתחו של בית המשפט העליון.
בשנת 2005, יצאה מבית הדין הארצי לעבודה ההלכה המחייבת בעניין הטיפים ומעמדם. זו התקבלה בפסק דין בעניין מלכה (ע"ע 300113/98) אשר ניתן על-ידי הנשיא דאז, סטיב אדלר. שם נקבעו חמישה כללים לעניין הטיפים והשכר ואלו הם:
- הצדדים חותמים על חוזה עבודה שמאשר התייחסות לטיפים כחלק מהשכר.
- חוזה העבודה מפרט באופן ברור את דרכי הטיפול בטיפים (שקיפות, תיעוד, חשבונאות של הכנסות, חלוקה וכדומה).
- הכנסות העובד (משני המקורות - טיפים ו/או שכר רגיל) לא יפלו משכר המינימום.
- הזכויות הסוציאליות ישולמו לפי השכר האמיתי משני המקורות (שכר רגיל וטיפים).
- הובטחו תשלומי המס המלאים שמתחייבים מהכנסתו של העובד.
מאז פסק הדין בעניין מלכה ניתנו כמה וכמה פסקי דין "משלימים" אשר קבעו הלכות נוספות, אך הבסיס המרכזי נותר בעינו. מלצרים וברמנים אינם יכולים באופן אוטומטי להגיש תביעות לשכר רטרואקטיבי תוך הוצאת הטיפים מהמשוואה ודרישה לחישוב שעתי "נקי" מתשר. חשוב לציין, כי אין להקל ראש בכך שמעסיקים רבים פוגעים בשכר מלצרים וברמנים, שהם לרוב צעירים חסרי ניסיון החשופים להפרות אלה. אולם לעיתים חוסר תום הלב בהליכים המשפטיים הוא דווקא של התובע "הצעיר וחסר הניסיון".
כך אירע במקרה שהוכרע לאחרונה בבית הדין האיזורי לעבודה בירושלים, בתביעה שהוגשה על-ידי מלצרית נגד בית קפה בו עבדה מספר שנים. מהלך זה נוהל בחוסר תום לב ושהביא לכך שהמלצרית היא זו שמצאה את עצמה משלמת הוצאות משפט בסך 16,000 שקל, משום שתביעתה הענפה נדחתה ב-98%. השופטת שרה ברוינר-ישרזדה פתחה את פסק הדין באמרה התלמודית המפורסמת: "תפסת מרובה לא תפסת".
השאלה המרכזית שהונחה לפתחו של בית הדין הייתה סוגיית הטיפים ששימשו לתשלום שכרה של התובעת במשך ארבע שנות עבודתה. האם, כפי שהמלצרית טענה, יש לשלם לה כעת תשלום כולל על עבודתה ללא קשר לתשרים שקיבלה, או שמא, כטענת בית הקפה, השכר שולם כחוק.
בית הדין דחה אחת לאחת כמעט את כל טענותיה של המלצרית. באשר למתח שבין הטיפים והשכר, נקבע, כי לאור פסיקתו המחייבת של בית הדין הארצי בעניין מלכה, אין לקבל את טענותיה של התובעת. ראשית, הוכח שלא הופר חוזה העבודה שנחתם עם המלצרית ואשר כלל מנגנון תשלום לפיו הטיפים יהוו את השכר וזה יושלם למינימום במידה שלא יספיקו. יתרה מזו: מסתבר שהתנאים הללו היו טובים לתובעת. כך למשל הוכח שבשלב מסוים היא הוגדרה כ"אחראית משמרת" בשכר שעתי, אך ביקשה לשוב לעבודתה כמלצרית מטעמים כלכליים נטו.
בית הדין לעבודה מתח ביקורת חריפה על המלצרית והתנהלותה בתביעה. נקבע, כי היא התעלמה מהוראותיו של פסק הדין המחייב בעניין מלכה וביקשה לחתור תחת מה שנקבע שם. חוסר תום ליבה של התובעת בא לידי ביטוי בכך שהיא נהנתה במשך שנים מפירותיו של מנגנון השכר והטיפים בחוזה העבודה, ומנסה כעת במסגרת התביעה לחייב את המעסיק לכרות עימה הסכם חדש כ"פרי רצונה שלה ומהרהורי ליבה". "איננו מקבלים גישה זו וסבורים אנו, כי היא לוקה בחוסר תום לב מובהק", נכתב בפסק הדין.
בפסק הדין הודגש, כי טיפים שמלצרים או ברמנים מקבלים אינם מהווים רק "מחוות הוקרה מרצון חופשי", שכן העובדים אינם יכולים לקבל טיפים ללא הפלטפורמה של המסעדה. לעיתים אפילו הטיפ משולם למרות התנהגות המלצר. בית הדין בחן היטב את אופן חלוקת הטיפים במסעדה הנתבעת וקבע, כי המנגנון שהוצג בפניו עמד כמעט לחלוטין בחמשת התנאים שנקבעו בפסק הדין בעניין מלכה. נערך חוזה עבודה מסודר, קופת הטיפים תועדה היטב, שכר המינימום הובטח ותשלומי המס הועברו כנדרש (לפי הכללים שנקבעו בפסיקת בית המשפט העליון לסוגיה זו). רק בנושא הזכויות הסוציאליות התברר שהמלצרית זכאית להשלמות, אך אלה היו מעטות בלבד.
פסק דין זה מלמד אותנו פעם נוספת על המתח החוקי והמשפטי שבין טיפים ושכר עבודה. מאז פסק דינו המפורסם של הנשיא אדלר בעניין מלכה, בתי הדין לעבודה עברו דרך ארוכה בנושא זה. לאורך השנים ניתנו פסקי דין לכאן ולכאן, אך העקרונות של עניין מלכה עודם מהותיים. ככל שמנגנון השכר עומד בתנאים הללו, לא תקום למלצר או לברמן עילה להגיש תביעה לתשלום רטרואקטיבי של שכר עבודה. במקרים מסוימים, כמו שאירע בתיק זה, עצם הגשת התביעה תעמוד למלצר כרועץ ותהיה מבחינתו חרב פיפיות.
