בתור משתמש קבוע בתחבורה הציבורית אני מוצא את עצמי מסתובב בתחנות המרכזיות ובמתחמי הרכבת עם תיקים בכל יד, ובחורף אני נסחב גם עם מטריה ומעיל. כשאני זקוק להתפנות, אני צריך להתפלל שימצא בכיסי שקל ולא שטר של מאתיים או מטבע לא מדויק (המכונה בדרך כלל לא מחזירה עודף, ולמיטב זכרוני גם לא מקבלת מטבעות אחרות). כשרוצים מאוד להתפנות זה לא כל כך נחמד לעבור מעסק לעסק, להמתין יפה בתור כי יש אנשים לפניך ולהתחנן שיפרטו לך. כשמשיגים את השקל הנכסף צריך להתפלל בשנית שהמכונה תקבל אותו בלי בעיות ושלא נתקע בקרוסלה באמצע הסיבוב ונידרש לשקל נוסף (אם אתה נסחב עם תיקים המשימה קשה פי כמה כי צריך להידחף פנימה עם הכל לפני שהקרוסלה נתקעת). למה בכלל צריך לשלם עבור הזכות הבסיסית להתפנות? מה המסר כאן? שמי שאין לו כסף יעשה במכנסיים?? אם הכניסה פנימה עוברת בשלום, צריך להתחיל להתפלל שנעבור בשלום גם את הקשיים הבאים לידי ביטוי בשאלות הבאות:
כמה זמן ייקח עד שיתפנה תא שירותים, האם יהיה נקי שם, האם זה בסדר שנכנסנו לתא של הנכים כי הוא היחידי שנראה סביר, האם תהיה פיסת ריצפה נקייה להניח עליה את התיקים, האם יהיה וו על הדלת כדי שנוכל לתלות עליו את המעיל (בכל זאת ... לא נוח להתפנות בצפיפות כשמעיל כבד מעליך), האם יהיה מושב אסלה לשבת עליו והאם הוא לא יהיה נמוך מדי (צרה של קשישים ואנשים עם בעיות ברגלים), האם יפתחו לנו את הדלת באמצע כי אי-אפשר לנעול אותה, עד כמה נצטרך לסבול מהגועל של התופעה החדשה יחסית של המים היורדים מפעם לפעם באופן אוטומטי וללא רצוננו באסלה ומרטיבים אותנו מלמטה וגם את אצבעות ידינו במידה והגענו לשלב הניגוב (סליחה על התיאור המפורט), איך נסביר למי שבא אחרינו שהגועל מסביב זה לא מאתנו אלא ממי שהיה לפנינו? וכו'.
פעם חשבתי שהגעתי לשלב סיום הסיוט ורק אז גיליתי שאין לי נייר לנגב (נו טוב... הפעם אני שותף לאשמה. למה לא בדקתי מראש? האם מישהו אשם שאני מפוזר? אבל... סוף-סוף מצאתי מקום נקי יחסית, אז מי חשב על הנייר?) כשממהרים לתפוס אוטובוס במצב כזה, זה לא כל כך מצחיק.
אחרי שיוצאים מתא השירותים (סיפור לא פשוט כשהתא קטנטן ויש לך הרבה תיקים להוציא והדלת נפתחת לכיוון שלך בלבד), תלאות המסע אינם מסתיימים כי רוצים ואפילו מוכרחים לשטוף את הידיים ושוב צריך להתפלל שיהיה לנו מקום נקי להניח עליו את החפצים ושיהיה בכלל סבון, ואם נשאר טיפה סבון צריך להתפלל שנספיק לסבן את כפות הידיים לפני שזרם המים האוטומטי יפסק, וכמובן שצריך לשטוף את הידיים בזהירות יתרה כי בחלק מהמקומות הכיור כל כך קטנטן שכל תזוזה לא נכונה תגרום לנו לגעת בו או בברז המזוהם ולהזדקק לשטיפת ידיים נוספת.
לגבי ייבוש הידיים מעמידים אותנו באחת משתי האופציות הבאות: או שנגמר הנייר במתקן, או שמוצבת בפנינו מכונת ייבוש חשמלית שאם היא עובדת (ולא תמיד זה קורה) היא פועלת בשיטת: הכנס ידיך מספיק זמן שיגרום לידיך להתייבש גם ללא מכונה.
אם שלב רחיצת הידיים אינו עובר בשלום צריך לוותר על הרעיון לסנדוויץ' מהקיוסק כי איך ניגע בו?
מי אחראי על השירותים אין לי מושג מי אחראי על השירותים הציבוריים.
משרד התחבורה (לפחות במתחמי האוטובוסים והרכבות)? משרד התיירות (בכל זאת מדובר בפניה של המדינה ולא נעים מהתיירים, והבעיות שאני מתאר נכונות גם לגבי השירותים במתחמי הפארקים והבילוי השונים)? אולי השלטון המקומי אחראי לזה? כנראה שכל אחד בונה על השני ולכן השירותים נראים כפי שהם נראים במידה והם בכלל קיימים, שהרי לא פעם אנחנו נתקעים בלי שיהיה בכלל מקום להתפנות והמסכנים העיקריים הם בעלי המעי הרגיז ואלו עם הבעיות בבלוטת הערמונית (פרוסטטה).
על הכיתוב הדוחה, התת רמה והלא תרבותי שעל הקירות והדלתות אין מה לדבר (מעניין אם ככה זה גם בשירותי הנשים). באמת ישנם אנשים שזה משעשע אותם (מסכנים)?? חבל שאי-אפשר לסמוך על הציבור לפחות לגבי המעט שהוא כן יכול לדאוג לו בכל הקשור להשארת המקום באותו המצב שהוא היה לפני תחילת השימוש.
אולי צריך ללמד את האזרח לקח באמצעות תוכנית טלוויזיונית מהסוג של
חיים הכט (תוכנית עם מצלמה נסתרת). היה נחמד לעקוב אחרי האזרח הסורר תוך כדי שמיעת קולו של המנחה: "מה???? כל כך הרבה נייר בשביל ניגוב אחד קטן? תראו תראו... הוא לא הוריד בכלל את המים... נראה אותו, נראה אותו גבר כאשר יגלה שהוא עומד מול המצלמה".
נו טוב ... הגזמתי טיפה.
