נשיא מצרים, עבד אל פתאח א-סיסי, מזכיר במידה רבה את הנשיא סאדאת. הוא נמנה על סוג האישים שהחלטותיהם ומעשיהם עשויים לקדם יוזמות שלום. השפעתו על דעת הקהל, גם אם לעיתים הוא זוכה לביקורת, היא רבה ויש בכך בכל זאת גורם מעצב.
כגנרל בצבא מצרים, זיהה א-סיסי את משבר המנהיגות שפקד את המדינה. כסאדאת לפניו, שנראה לפחות בשלב המוקדם, כעושה דבריהם של "מוקדי הכוח" במצרים, גם א-סיסי נראה בראשית דרכו של הנשיא מורסי ב-2012 כעושה דברם של האחים המוסלמים.
כסאדאת לפניו, נבדל א-סיסי מהאימפולסיביות שאפיינה את נאצר למשל ואישיותו מכילה קווים עצמאיים, שקטים, מציאותיים ומפוכחים הרבה יותר. הוא עומד בשתי רגליו על הקרקע וגם אם הוא נוטה לתבל את דבריו בפסוקים מן הקוראן כיאה לבן משפחה דתית, אין לו את הרטוריקה של תנועות משיחיות.
כסאדאת לפניו, נעשה הרושם בחוגים ישראלים ואמריקנים שלאו-דווקא הוא יהיה השליט הבא של מצרים. מסמך מודיעיני מראשית שנות ה- 70 בישראל תיאר את תדמיתו הציבורית של סאדאת. הוא נחשב חסר כישרון ובלתי מסוגל לתרום תרומה משלו לניהול המדיניות. הוא כונה "כפתור בחליפתו של נאצר". כושרו האינטלקטואלי ומנהיגותו נעלמו מעיניהם של גורמי המחקר וההערכה של אמ"ן וחלחלו הלאה גם למקבלי ההחלטות בישראל. רק בהערכת מודיעין שנכתבה בנובמבר 1977, לאחר הודעתו של סאדאת על כוונתו להגיע לירושלים, נכתבו דברים על אישיותו שיש בהם משום סתירה מוחלטת לכל מה שנאמר עד אז. בהערכה זו נכתב כי סאדאת הוא אישיות בעלת יכולת הפתעה, מדינאי שקול מחושב והמאפיין את גישתו היא השאיפה למיצוי המהלכים עד תומם בשלב המדיני כמו בשלבים המבצעיים, גם אם כרוך הדבר במחיר אישי כבד ובתגובות קשות של העולם הערבי.
נדמה כי גם בישראל של היום נסוב הדיון סביב א-סיסי בעיקר על הדרך (החיובית) בה הוא מדבר על הסכם השלום. שאלה מעניינת היא האם התעמקו קצת מעבר לכך, או שהפריזמה דרכה נבחן שלטון חדש במדינות ערב נוגע רק ביחס כלפי ישראל. ובכן, תמונת המציאות היא מורכב קצת יותר מכך, הבנת הקשר לישראל דורשת קודם כל הבנה של עמים והבנה של האישיות העומדת בראש המדינה.
קווי מדיניותו של א-סיסי מכילים מחד את הזהירות שאפיינה את קווי מדיניותו של סאדאת, ומאידך גם את כוח ההחלטה והתקיפות שבה ידע סאדאת להשתמש ביולי 1972, אז נקט בצעד דרסטי וסילק את הנוכחות הסובייטית ממצרים. כך גם נכנס א-סיסי לפעולה עם סוף שלטונו של מורסי ביולי 2013. אין חדש הוא שא-סיסי הכריז על מאבק חסר פשרות גם כנגד חמאס, שמזכיר למצרים את האחים המוסלמים, אך דבר זה לא מונע מהחברה המצרית להמשיך ולדרוש את הקמתה של מדינה פלשתינית.
היחס לסוגיה הפלשתינית במצרים ידע התפתחות על ציר הזמן. בחודשי שלטונו הראשונים גיבש סאדאת בין השאר החלטה אשר ליוותה את עמדתו הבסיסית ביחס לסכסוך עם ישראל: אימוץ שני יעדיו של נאצר - החזרת כל השטחים ושמירה על זכויות הפלשתינים. בהמשך התפתחה הסכנה שיכנסו גורמים קיצוניים פרו סובייטים והייתה תחושה של מיאוס בקרב הציבור המצרי ובצבא מן המלחמה בכלל ומן הפלשתינים בפרט. הלך הרוח במצרים היה בורגני ואנטי קומוניסטי ונעלמה במידה רבה התדמית השלילית החד-משמעית על ישראל. היחס אליה לבש צורה ריאליסטית יותר ובאשר לסכסוך, הציבור והצבא המצרי היו משוכנעים שאי-אפשר להביס את ישראל בכוח. אמריקה נתפסה כטובה מברית המועצות.
סאדאת מצדו הרבה להדגיש, בנימה פטרנאליסטית מובהקת, את אחריותו לדאוג לעתידם של הפלשתינים ואת מחויבותו לפעול למען פתרון בעייתם ולכן עמדתו שללה כל פתרון של פשרה בנושא. אך המחויבות לעניין הפלשתיני הייתה גם הכרח שנכפה על מצרים על-ידי המערכת הכלל ערבית, באופן שהכניס לכל ניסיון להסדר במזרח התיכון ממד של חוסר סופיות. למצרים היו טענות קשות על חוסר נכונותו של אש"ף לסור מעמדותיו הקיצוניות הדבקות בעיקרון "הכל או כלום", המשבשות את הדיפלומטיה המצרית. סאדאת הראה כי נוקשותה של הנהגת אש"ף מאז ימי המנדט הבריטי גרמה לדחיית כל הצעת פשרה, להחמצת כל ההזדמנויות, ולתהליך מתמיד של נסיגה שבו הפלשתינים חפצים בכל שלב לקבל את מה שדחו בשלב הקודם. בהזדמנות אחת ציטט סאדאת את המלך פייסל שאמר כי "בעצם הפלשתינים כלל אינם רוצים פתרון". על-רקע זה רבו הקולות במצרים שתבעו להסיק מסקנות - להפסיק אחת ולתמיד את הטיפול המוגזם באש"ף. עם זאת, ראו המצרים את עצמם כמי שלעולם לא יורידו את הסוגיה הפלשתינית מסדר היום של העולם הערבי.
ב-17 במאי 1977 זכתה מפלגת הליכוד בבחירות ו
מנחם בגין הקים ממשלה חדשה בראשותו. מהפך זה עורר חששות כבדים בארצות הברית ובעולם הערבי לעתיד תהליך השלום. אלא שכאשר הקים בגין את ממשלתו היו עמדותיו שונות מכפי שהיו בעת שהיה ראש האופוזיציה וכל השאר מוכר וידוע. הסכם השלום שעליו חתמו סאדאת ובגין הוא הסכם אסטרטגי ותקף גם היום.
אתמול צוין המהפך וכמו שלא במקרה, אמר א- סיסי כי יש לו אמון רב בנשיא ארצות הברית,
דונלד טראמפ. בדיוק כפי שאמר אז סאדאת על הנשיא קרטר. א-סיסי מטיב לקרוא את השטח. הוא מודע לכך שהנשיא האמריקני לא משהה סוגיות אצלו בבטן זמן רב ושהוא שונה בכך מנשיאים אחרים. בראיון עם שלושה עיתונים במצרים נשאל א-סיסי על הסוגיה הפלשתינית וכדרכו לא פעם, אמר שיש להרחיב את השלום בין העמים הערביים לבין ישראל. כעת היה ספציפי יותר. לטענתו, גם הפלשתינים מוכנים כעת לשלום ומדובר בהזדמנות שיש לנצל אותה. הציניקנים ישאלו, לנצל עבור מה, או עבור מי?
מצבה הכלכלי של מצרים היה תמיד, ועדין, קשה מאוד. נשיא שרוצה להאריך ימים בשלטון צריך להביא שיפור בתחום זה, יותר מכל תחום אחר. ב-18 באפריל 1974 פרסם סאדאת את "נייר אוקטובר" שתיאר סדר קדימויות שונה במצרים. הנייר העמיד את הפיתוח הכלכלי כמשימה לאומית עליונה והראשונה במעלה לאחר המלחמה. האילוץ הכלכלי העמיד למעשה את מצרים על סיפה של שואה כלכלית-דמוגרפית חריפה וככל שמתקרבים לשנת 1977 הלך מצבה והחמיר. כסאדאת לפניו, מנסה א-סיסי את הערוץ האמריקני שיסייע בעניין זה, לאחר שנים של התדרדרות היחסים בין מצרים לבין ממשל אובמה.
אולם לא בטוח בכלל שדבריו מושמעים כנופת צופים לאוזניים אמריקניות, כפי שסברו אז בישראל כלפי סאדאת. א- סיסי באמת הוכיח לא פעם כי הוא מוכן לקדם כל יוזמה בין ישראל והפלשתינים וכי האינטרסים של מצרים וישראל עולים בקנה אחד במספר רב של תחומים. הוא אכן מגיע עם תקוות גדולות לפסגה הערבית-איסלאמית-אמריקנית בריאד. והוא פנה לישראל בקריאת השכמה להזדמנות לשלום ולעתיד טוב יותר לקהילת עמים ללא שנאה.
כסאדאת גיבש א-סיסי את האסטרטגיה שלו כ"מדיניות האפשרי" והוא רואה בישראל כעובדה קיימת שאין התנהל מולה בכוח צבאי. על ישראל בכל מקרה להרים את הכפפה, כפי שעשה מנחם בגין לאחר היבחרו לראש ממשלה. מדינות ערב מסביב מבינות שישראל איננה הבעיה, אלא חלק מהפתרון ובנסיבות הזירתיות והבינלאומיות המתהוות לנגד עיננו, הן יודעות שהן יכולים להרשות לעצמם מדיניות גמישה עם ישראל, מבלי להיפגע. ישראל חייבת לקדם מהלך אסטרטגי מול מדינות הציר הסוני המתון. אם לסמוך על מה שא-סיסי אומר, מדובר בהזדמנות היסטורית. כעת, נותרה רק שאלת רצינותם של הפלשתינים.
