כל הדתות מוגנות בבירת ישראל
|
|
|
|
[צילום: AP]
|
|
להרבה ישראלים ויהודים, אם נזכיר ש״היום יום ירושלים,״ כ״ח באייר, הם ינידו בכתפיהם וימשיכו במעשיהם. אך השנה, זה הוא לא סתם יום. לפני חמישים שנה בדיוק, בחמישה ביוני, 1967, פרצה מלחמת ששת הימים. משך תשע עשרה השנים שקדמו למלחמה, ירושלים הייתה חצויה בין הלגיון הירדני למדינת ישראל. יהודים לא היו יכולים להתפלל בהר-הבית. בתי כנסת נהרסו, קברים חוללו. לא עוד. ביום השלישי למלחמה, הצנחנים פרצו לעיר העתיקה ושחררו אותה. מפקדם, מוטה גור, הכריז: ״הר-הבית בידנו. אני חוזר: הר-הבית בידנו!״ הרב שלמה גורן נשא עמו ספר תורה, אותו ניתן למצוא עד היום במטה הכללי של צה״ל שבקריה בת״א. חמישים שנים נפלאות, כה שונות מתשע עשרה השנים הקודמות. ירושלים עיר חיה, תוססת, וכל החי בה מוגן לפי החוק הישראלי, רוב או מיעוט כאחד. כאן ניתן לראות יהודים הולכים לתפילה או חיים את חייהם, כמו גם לשמוע את צלצול פעמוני הכנסיות ואת קריאת המואזין לתפילה. כל הדתות מוגנות, וחופש הדת הוא זכות יסוד. כל זאת מתאפשר רק בגלל דבר אחד - כל המיעוטים והדתות נמצאים במדינת היהודים היא מדינת ישראל - ורק במקום אחד - בירת ישראל.
|
|
|
[צילום: איציק וולף]
|
|
בירושלים, כולם שווים. כך לדוגמה, כשירד שלג כבד והעיר הייתה סגורה ומסוגרת, כולם סבלו במידה שווה. כל כל התרגשו מקצת שלג, דבר של מה בכך בכל מקום אחר בעולם. ירושלים היא המקום היחיד בו חופש הדת הוא מוחלט והמקומות הקדושים מוגנים. בכל רחבי המזרח התכון ויבשת אפריקה, מיעוטים נרדפים, נאנסים, נמכרים לעבדות, מוענים ונרצחים. כנסיות כמו גם מסגדים נהרסים - אין מקום קדוש, אין דבר מוגן ואין איש מגן. העולם עומד בדחילו ורחימו ושותק. אין אומר מילה מול זעקת הקופטים או היזידים, בריחת הנוצרים או מעשי הזוועה נגד הכורדים או הבהאים. היכן, לדוגמה, האפיפיור? היכן הם כל ראשי הדת המוסלמים שכה ששים להטיף לנו - במערב ובישראל - איך להתנהג (״קופים וחזירים״ אנחנו - היהודים והנוצרים - עבורם). מציאות לחוד, והעולם בשלו, כי קל להצביע ולהאשים את החף מפשע: ישראל אשמה! חייבים להוציא את הר-הבית משליטתה של ישראל ולשלוח לשם משקיפים בינלאומיים! אין המקום שייך לישראל או ליהודים, ואפילו לא נוצרים. מקום מקודש הוא למוסלמים, ואך ורק להם, ומי שמעז להוציא דיבת האיסלאם, אחד דינו לפי חוק ולפי מעשה: מוות מיידי! עצם הקיום של מדינת ישראל מפריע לכולם, והעולם לא ינום ולא ישן עד שיגיע הפתרון הסופי-סופי אחת ולתמיד. בינתיים אנחנו מפריעים להם, אז צריך לעשות מעשה. שוטים ומשונים הם היהודים והישראלים. הם עצמם עוזרים לעולם: הנה, חמישים שנה לשחרורה ואחודה של עיר הבירה שלהם, מושא כל כיסופיהם, ומה הם עושים? קוראים לכולם אל הדגל, לצאת להפגין נגד! לכן, דוקא הרצון של אותו רופא בכיר לטפוח לאבי על השכם, לעודד אותו ולהגיד: ״אני לצדכם, אני אתכם״ הוא אינו דבר של מה בכך. כך הרופא, כך גם הנוצרים (בעיקר האוונגליסטים). הם תומכים בנו בפומבי, כשאחרים מהססים או מסרבים. הם גאים במעשיהם, הדבר הנכון לעשותו. הם מעלים את נס ירושלים באופן קבוע, ומהללים את שם האלוהים, ואילו אנו - אנחנו בשלנו.
|
בארץ מתכננים את חגיגות יום ירושלים והיובל המיוחד הזה, ומה נעשה בחו״ל, לדוגמה כאן בלוס אנג׳לס? תארתי לעצמי שכל בית ספר יהודי, כל ארגון, כל פדרציה, כל בית כנסת וגן ילדים יציינו את יום זה בשיר ובזמרה. הנה מקצת שירים המוכרים לכולנו, ואין הם ולו על קצה קצהו של המזלג ממאות השירים שנושאם ירושלים: - אם בהר חצבת אבן (יבנה המקדש)
- על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים
- אור וירושלים (ראיתי עיר עוטפת אור)
בעוד השנאה גוברת והחשכה מאיימת לבלוע אותנו, אנחנו איתנים בדעתנו להעלות את ירושלים על ראש שמחותנו, לצהול ולעלוז, ולהודות לשם על שבחר בנו כעם ובירושלים כמקום משכנו. עיר המלאכים מצדיעה לעיר האלוהים, אותה ירושלים-של-זהב היחידה והמיוחדת, עיר שאין כמוה בעולם. עיר שאין שניה לה בעולם. הנה, נזכיר לעצמנו פעם נוספת את הייחודית השנה, בה ציוני דרך כה רבים: - 120 שנים לקונגרס הציוני הראשון
- 70 שנים לתוכנית החלוקה של האו״ם (וההצבעה של ה-29 בנובמבר, 1947)
- חמישים שנה לפרוץ מלחמת ששת הימים
- חמישים שנה להנפת דגל ישראל וההכרזה ״הר-הבית בידינו, אני חוזר: הר-הבית בידינו!״
כל שעלינו לעשות, הוא להודות על שהגענו הלום, שיש לנו מדינה ובה עיר בירה, עיר הקודש, ולהזמין את כולם להצטרף אלינו לשמחה זו.
|
|