עמוס עוז והשקרים שנחרתו בזכרונו

קשה לומר שהדו-שיח שהתקיים בין עמוס עוז לדרור אידר, ופורסם באתר זה, הותיר אותנו בהרגשה שזכינו לחזות בוויכוח בין שני הרים. ממש לא! אבל בכל זאת מעניין היה לקרוא את דבריו של מי שנחשב לרבי של השמאלנים, הצמאים למוצא פיו, ומתפעמים שוב ושוב מחכמתו ומשאר הרוח שלו. בהקדמה כותב אידר "אני ער לעלבון שהימין נושא בקרבו בשל דברים קשים שעוז אמר וכתב במשך השנים". אלא שאידר טועה, ובגדול. רוב הימניים בכלל לא נעלבו מעוז, אלא ההפך, תמיד שמחו לצטט את דבריו כהוכחה לשנאת האחים המטורפת של השמאלנים לימניים, שנאת אחים שפשוט אי-אפשר למצוא כדוגמתה בימין. כי אחרי התנפצות חלום השלום, והסיפורים שלא יאמנו המתפרסמים לאחרונה על ועדי העובדים ברשות השידור, שמזכירים לנו מה היה כאן בזמן שלטון מפא"י, ומה עוד יש כאן במקומות שבהם שולטת ההסתדרות, כל מה שנותר לשמאלנים זו רק שנאת אחים, ותו לא. השנאה היוקדת לנתניהו, שגם עוז נותן לה ביטוי, היא המאפיין העיקרי של השמאל הישראלי של היום. הסיפור הראשון שמספר עוז הוא דווקא סיפור מעניין מאוד, ומאיר עיניים. בעקבות ראיון שנתן עוז לטלוויזיה השוודית לפני כשלושים שנה, הוא הוזמן לראש ממשלת שוודיה, אולף פלמה שהראה לו שבתנ"ך הנוצרי, הכתוב כמובן בלועזית, נכתב הדיבר "לא תרצח" בתור "לא תהרוג", ואחרי שעוז הסביר לו את את ההבדל בין המקור לבין התרגום השגוי, שאל אותו פלמה "מר עוז, אתה בטוח שהגרסה שלכם היא הגרסה הנכונה של התנ"ך"?

לא ידע

ואחרי שעוז מוכיח לנו שהוא גם חכם וגם פרו-ישראלי, הוא מתחיל בביקורת על הימין. אבל לא על דרכו של הימין, ולא על אמונותיו, אלא על מירי רגב ובנימין נתניהו, שתי הדמויות המייצגות בעיני השמאלנים את הסטרא אחרא. וכאן מתגלה תרבות השקר השמאלנית במלוא תפארתה, כי כשאידר מזכיר לעוז שלפני רצח רבין דאג תמיד נתניהו למחות כנגד הכינוי בוגד שהוצמד לרבין, משיב לו עוז "לא ידעתי את זה. אני ידעתי על העצרת בכיכר ציון שהופיעה בה תמונה של רבין במדי גסטפו". עוז לא ידע?! עוז לא שמע מימיו שאת התמונה הזאת של רבין הכין סוכן השב"כ אבישי רביב, ושאת התמונה הזאת, שבעצם הייתה בגודל של דף של נייר צילום, אי-אפשר היה לראות מהמרפסת בכיכר ציון, שעליה ניצב יחד עם נתניהו גם איש הפלמ"ח, רפאל איתן? השקר הזה, שלפיו יש קשר כלשהו בין נתניהו לבין תמונת רבין במדי הקצין הנאצי, שגור בפיותיהם של השמאלנים, שיודעים היטב שהוא שקר נבזי ומתועב. ואת השקר הזה מצדיק עוז באמרו: "השאלה היא לא עד כמה זה נכון או לא נכון, השאלה היא איך זה נחרת".

מתוחכם

וכשעוז מסביר לנו שמה שחשוב זה שבמוחו נחרתה עלילת הדם של אשמתו של נתניהו ברצח רבין, הוא מצדיק את הנוצרים, שבמוחותיהם נחרתה עלילת הדם לפיה היהודים טובלים את מצותיהם בדם ילדים נוצרים. יש לשים לב לעובדה שעוז איננו(!) אומר במפורש שנתניהו אשם ברצח רבין. הוא מתחיל בנתניהו, עובר לתמונת רבין במדי הקצין הנאצי, ועובר לרצח רבין. כך הוא חורט את האשמה במוחותיהם של קוראיו. מתוחכם? אולי. הגון? וודאי שלא. אבל דבריו אלה של עוז מחווירים מול דבריו בהמשך. כי אחרי שהוא מזכיר את אמיל גרינצויג, ויצחק רבין, שנרצחו בידי ימניים, הוא אומר: "אי-אפשר לעשות סימטריה בין העובדה שאנשים חריגים בימין שפכו דם נקי, לבין העובדה שאנשים בשמאל הקיצוני אומרים דברים מעצבנים נורא נורא. אין פה סימטריה". אלא שלאף ימני שפוי אין שום קשר ליונה אברושמי רפה השכל, או ליגאל עמיר שנטרפה עליו דעתו. אבל לכל אנשי השמאל יש קשר חזק מאוד לאנשי הפלמ"ח שירו על ניצולי אלטלנה ששחו אל החוף.

לירות לעבר האוניה

וזה סיפורה של אחת מהם, שסופר באתר האינטרנט של העיתונאי זאב גלילי: "התגייסתי לפלמ"ח בסוף שנת 1947. הייתי רק בת 16 ומשהו, ולמדתי בכיתה י"ב בבית הספר הראלי בחיפה. הארץ געשה ולא מצאתי מנוח לעצמי. ... שמעתי על גיוס לליווי שיירות והתגייסתי. ... היינו יושבים בתוך קוביות הפח הללו, שהשריון שלהן דק וגגותיהם פתוחים, ומתפללים שנעבור את הדרך בשלום. כך מדי יום ביומו. לא הייתה כמעט שיירה שלא הותקפה. לא הייתה כמעט שיירה שלא היו בה הרוגים ופצועים... יום אחד הגיע לביתנו איש קשר ונתן לי הוראה להייצב מיד בבית האופרה הישן. ... עליתי על גג הבניין שרחש אנשי פלמ"ח שאת רובם לא הכרתי. נתנו לי ביד רובה צ'כי ואמרו לי לירות לעבר אלטלנה שהייתה תקוע על שרטון לא רחוק מן החוף. האונייה כבר החלה לבעור ולהתפוצץ. ההוראה שקיבלתי היית לירות לעבר האונייה וגם על האנשים שקפצו מתוכה אל המים. ... חלפו שנים עד שיכלתי לספר את מה שעבר עלי באותו יום. זה רודף אותי עד היום ואני לא יכולה להשתחרר מן הטראומה הזאת. אם אתה שואל אותי למה השתתפתי במעשה הנורא הזה אני יכולה להגיד שהייתי בעצם ילדה קטנה. אמרו לנו שבאונייה נמצאים אויבי ישראל וכי האונייה הביאה נשק כדי לחולל מרד במדינת ישראל" האדם שפיקד על אלה שאמרו לפלמ"חניקית הגיבורה הזאת, מלוות השיירות לירושלים, שהיא חייבת לירות בניצולי אלטלנה השוחים אל החוף, כי הם אויבי ישראל שרוצים לחולל מרד, היה יצחק רבין.

מחנה השמאל

אבל רבין הוא לא(!) המנוול העיקרי בסיפור. רבין היה אז בחור צעיר, בן דורו של חברו חיים גורי, שאת דבריו "אני שייך לדור שמוחו טומטם", מצטט אמנון לורד בספרו על אורי אבנרי. לורד מצטט את דבריו של גורי בקשר לעובדה שלפני שגרמניה תקפה את רוסיה, גורי וחבריו היו אדישים לגבי המלחמה בין אנגליה לגרמניה, שבה ראו מלחמה בין שני כוחות אימפריאליסטיים, שאחד מהם, גרמניה של היטלר, חוקי נירנברג וליל הבדולח, הוא בן בריתה של רוסיה אמנו. ומי שטמטם את מוחותיהם של גורי וחבריו הם לא תואמי אברושמי ועמיר, אלא מנהיגי מחנה השמאל הישראלי, מעריציו של סטלין שגרם לחברי המפלגה הקומוניסטית להרוג מיליונים מאחיהם בני עמם, ולהמית ברעב מיליונים נוספים. את האמת על פרשת אלטלנה גילה לנו שלמה נקדימון בספרו "אלטלנה": בגין, שידע שהאונייה מתקרבת אל החוף בזמן ההפוגה, שבה התחייבה ישראל שלא להביא נשק, פנה באמצעות גלילי ואשכול לבן גוריון, ושאל מה לעשות. ובן גוריון הורה לו להביא את האונייה. ואחרי שהאונייה הגיעה, כינס בן-גוריון את שרי הממשלה הזמנית, לא גילה להם שהוא בעצמו(!) הורה לבגין להביא את אלטלנה, ואמר להם שמטרתו של בגין בהבאת האונייה היא לחולל מרד. כך הוא קיבל את אישור הממשלה לעצור את אנשי אלטלנה גם במחיר מלחמת אחים.

סימטריה

עמוס עוז, שמתאר את השמאלנים ככאלה שרק "אומרים דברים מעצבנים נורא נורא", רוצה להשכיח מאיתנו את הזוועה של אלטלנה, ואת הפשע הנורא שלא בוצע על-ידי רפי שכל או מטורפים כיונה אברושמי ויגאל עמיר, אלא על-ידי דוד בן-גוריון וחבר מרעיו. אך לא רק את פשעי השמאל מנסה עוז להשכיח מאיתנו, אלא באופן מפתיע, גם את פשעי הערבים הוא מנסה לתרץ בתיאור של "סימטריה". ולא "סימטריה" בין הימניים לשמאלנים, אלא בין רבין ופרס, לבין ערפאת. וכך הוא אומר: "נתחיל באוסלו. הייתי בין הסנדקים. אני לא יודע אם אוסלו היה תינוק טוב או תינוק רע, אבל שני ההורים שלו לא אהבו אותו מהרגע הראשון, ולא התכוונו אליו ברצינות. ערפאת, כמו שאמרת, חשב שזה צעד תכסיסי וההמשך יבוא. רבין ופרס, למחרת אוסלו, הציפו את הגדה בגל עצום של התנחלויות". מספרים על שמעון פרס שהוא אהב והעריץ את עמוס עוז, שלא ממש השיב לחיקו אהבה. אבל בכל זאת, כשהחבר של פרס מאשים אותו שהוא בכלל לא התכוון ברצינות להשיג שלום, ובכלל לא האמין בשלום, ושהוא אשם בדיוק כמו ערפאת באי התגשמותו של חלום השלום, זה יותר ממדהים. זה פשוט לא אנושי. וחוסר האנושיות הזה לא נובע מרוע לב, אלא מהתנשאות שאין לה גבול, כשאפילו על רבין ופרס מסתכל עוז מלמעלה, כעל ילדים קטנים המשחקים לפניו. עוז דיבר אלינו כמי שמבקש שרק נקשיב לו. הקשבנו, והאמת היא שאפילו הופתענו. בהתחלה לטובה, ובעיקר לרעה.