מגילת רות פותחת במילים "ויהי בימי שפוט השופטים ויהי רעב בארץ...." ואכן מדובר בתקופה קדומה, הרבה לפני המהפכה החוקתית, תקופה בה שפטו השופטים, בניגוד לימינו בהם עוסקים שופטים בשליטה, במקום בשפיטה.
ובמה דברים אמורים.
לפני ימים מספר פסק בית הדין לעבודה כי תובע זכאי למלוא הפנסיה שלו, על-אף שהקופה שבה חסך התרוקנה, מדינת ישראל, הצילה את המבוטחים ובמסגרת פשרה החליטו הממשלה והכנסת להעביר מיליארדים של שקלים מהקופה הציבורית לאותה קופה, ולקופות כושלות אחרות, עבור חוסכיהן, סוכם באותה נשימה באופן מאוד הגיוני והגון על קיצוץ מסוים בדמי הפנסיה.
אותו קיצוץ עבר בכנסת בשנת 2003 ובשנת 2011 הגיש אותו עותר עתירה לבית משפט, אשר ההחלטה בה ניתנה בימים אלה, החלטה אשר מצאה פגם באותו חוק של הכנסת, בשל העובדה שהרוב הנדרש בחוק לא היה מספיק, כך לפחות כך סבר השופט שבדין. כהרף עיין נוצר עם פסק הדין, לפחות לכאורה, חוב ענק של המדינה למספר רב של חוסכים, חוב שישולם, ככל שישולם, על חשבון החינוך של הילדים שלנו, על חשבון הבריאות שלנו, וכל זאת בשל פגם טכני מלפני כ-14 שנה, אשר איש לא העלה אותו במשך כ-8 שנים.
ומדוע נוצר חוב שכזה? בגלל שאני, אתה ואת פראיירים, התנדבנו להציל את החוסכים האלה, ואולי טוב היינו עושים אם היינו עוזבים אותם לאנחות ללא פנסיה כלל. ואולי, אם החוסכים חוזרים בהם מהסכמתם, בואו נבטל את כל הצלה הזו, וניתן להם ליפול לקרשים, ונדרוש את כספינו, כולם, בחזרה!!
האם אותו חוסך התנגד ב-2003 לפעולת ההצלה על-ידי המדינה? האם התנגד ב-2003 להושטת היד הנדיבה מאוד של הציבור? מה זה פה, שיטת מצליח? קודם אוחזים ביד המושטת ורק אחרי כן שולפים ויורים? האם שאלת השיהוי בהגשת כזו עתירה איננה שיקול מרכזי ואולי אף יחידי בהחלטה? על חשבון מי תשלם המדינה כעת את כל ההפרשים האלה? על חשבון החינוך, הבריאות, הרווחה? מה הולך כאן?
מדינת ישראל מאבדת עצמה לדעת עם מערכת משפט המסחררת שמשות לבקרים את המדינה, אינך יודע מהיכן תבוא המכה, יש לנו בית משפט עליון שמבטל חוקים, היה לנו בית משפט שלום שביטל חוקים, עכשיו יש לנו בית דין לעבודה שמבטל חוקים, ומחר גם בית דין רבני ובית משפט לתביעות קטנות יבטלו חוקים.
שכחו השופטים, לפחות חלקם, שתפקידם הוא לשפוט ואין זה מתפקידם לשלוט.
ויהי בימי שלוט השופטים ויהי רעב בארץ, רעב להשבת הדמוקרטיה על-כנה, רעב להפרדת רשויות ראויה, רעב לשכל ישר.
