שמעתי את הרעש מתגלגל במדרון הרשתות החברתיות והתוכניות ברדיו ובטלוויזיה, והבנתי ששרת התרבות,
מירי רגב, ביצעה שוב פשע בלתי נסלח. "היא לא יודעת את מקומה", כתבה מישהי שכנראה לא מודעת לדבריה. אז צפיתי בתמונתה על מדרגות פסטיבל הקולנוע בקאן: אישה יפה לבושה שמלה מרהיבה בזהב ובלבן ועליה הדפס יפה של ירושלים. דרוש המון אומץ למפגן כזה, בייחוד על-רקע שמלות הנשף אנינות הטעם. אכן, יש בשמלה יסודות של קיטש, מה רע בזה? דווקא הצבתה במקום המצהיר על איכות אמנותית, הופכת אותה לאמירה מתריסה המושכת תשומת לב ומעוררת דיון.
אירופה מתעקשת לנתק את זיקתנו לעיר, וכדאי לאתגר את הקבעון האנטישמי שלה באמצעות פרובוקציה קלה. הינה שרה בממשלת ישראל משמשת מיצג חי כדי להמחיש את הקשר שלנו לעיר הנצח בשנת היובל לאיחודה של העיר מחדש.
"גירא בעיניה דשטן" - חץ בעיני השטן, כינו חכמינו את המתריסים כלפי מי שמבקש להדיחם. אכן, השמלה הייתה חץ חתרני בעיני מי ש"כתבו שטנה על יושבי יהודה וירושלים", ככתוב בספר עזרא על שיבת ציון השנייה.
מנהג יהודי עתיק הוא שנשות ישראל ענדו תכשיט שנקרא "ירושלים (או עיר) של זהב". אחרי החורבן השני קיבל התכשיט משמעות נוספת של העלאת ירושלים על ראש שמחתנו ועיצבוננו וביטא שבועת אמונים לה. התלמוד מספר: "רבי עקיבא התקדשה לו בתו של בן כלבא שבוע. שמע בן כלבא שבוע, הדירה הנאה (סילק אותה) מכל נכסיו. הלכה ונישאה לו. בחורף היו ישנים במחסן תבן. היה מוציא לה את התבן משערותיה. אמר לה: לוּ היה לי (ממון) - הייתי נותן לך ירושלים של זהב". השמלה היא פרשנות עכשווית לאותו תכשיט עתיק.
הדפס הוא סוג של חקיקה. הרבה לפני רבי עקיבא, בתקופת הבית הראשון, מתנבא איש ירושלים, הנביא ישעיהו, על מחווה הפוכה: אלוהים חוקק את כנסת ישראל (ירושלים) על כפותיו לזיכרון תמיד: "הֵן עַל כַּפַּיִם חַקֹּתִיךְ, חוֹמֹתַיִךְ נֶגְדִּי תָּמִיד".
ואז שבתי וראיתי את ההתנשאות והרשעות כלפי רגב ושמלתה. הרושם היה כאילו רגב התריסה כלפיהם, ולא כלפי האירופים. חלק מהמצקצקים עשו זאת כ"אנוסים חברתיים", שהרי אם הצו החברתי הוא שיש להזדעזע, יש להתיישר לפיו; מי הם שיַמרו אותו?
כשלימדתי באקדמיה לאמנות בצלאל, "העזתי" בישיבת מורים להביע ביקורת על אמנים מסוימים שלטעמי היו ציירים גרועים. מיד התנפלו עלי שומרי הסף בטענה: "מה אתה מבין בכלל?". את הבנתם המופלגת הכרתי מערימות המלל שגיבבו על יצירות טיפשיות. טענתי הייתה עקרונית: אמנות אינה צריכה תיווך של קובעי טעם. דעתם טובה כשל כולנו.
אפשר לתאר מה היו תגובות המצקצקים אילו פוליטיקאית אחרת הייתה מתעטפת בכרזה המנציחה פלשתינים מסכנים או עוטה הדפס נגד הכיבוש וירקות דומים, המרטיטים את בלוטות המוסר והאסתטיקה אצל זן ידוע במחוזותינו. הבוז כלפי רגב קשור לפחד הקמאי (הגזעני?) לייחס לה את התכונות שהם אוהבים לשייך לאייקונים תרבותיים משמאל: חתרנות, התרסה, הבנה פוליטית, הומור, אירוניה. באמת, מה מבינה אחת כמוה בכל זה?
