מתוך העיתונות: "במסגרת מאבקם בחוק הגיוס הגיעו כמה חרדים לביתו של אלמוז, וחילקו לעוברים ושבים כרזות שבהן נכתב "ה' ינקום נקמתם של בני ובנות ישראל שנשמותיהם נשרפו בצבא השמד על-ידי סוחר הנשמות ראש אכ"א.
מוטי אלמוז, המוכר נשמתו בעבור בצע כסף, עד מתי תשרוף נשמות בני ובנות ישראל בכבשונות האושוויץ - צבא השמד. דע לך כי 'אית דין ואית דיין'. סופך יהיה מר כהיטלר וחבריו".
מה זה "כמה חרדים"? העיתון שכח לכתוב "קומץ", הביטוי המנקה באורח סוחף את מי שעומד מאחורי שלוחיהם, את האקלים שמנהיגים המתעטפים בשתיקות מרעילות יוצרים כדי להביא את ה"קומץ" שלהם לזירה. עכשיו מנו את אלה שחילקו את הכרוזים ואמרו שהם רק "כמה", והעיתון לא אמר מי שלח אותם, מי מימן הדפסת הכרוזים, מי דאג לתקשורת, לפרסום, ובעיקר מי ממנהיגי הציבור מוליך הפלגה מתועבת לחופים אפלים בהם הגיוס כשלעצמו, מוכתם, צה"ל, כל לוחמיו, כל ישראל?
ועכשיו הכרוז הפרוורטי הזה, השימוש הסוטה הזה באיימי השואה, חילול השם הנורא, נטילת רשות לטמא את הפרהסיה הישראלית בשם אל נקמות. זה לא חציית גבול. זה לא מה שלא היה אמש וקרה היום. זה אד טוקסי שדואה מזמן על הארץ ואין משטרה בעולם שתוכל לו כי אין אזיקים לאדי רעל.
כמובן שחובה קדושה מוטלת על רשויות החוק ועל אוכפיו לאסור ולהעמיד לדין את ה"כמה" האלה, אבל את האד הטוקסי החוק לא יעצור. הוא פוליטי. הוא אפשרי בשיטה של סובלנות פוליטית הקושרת את ידי ראשיה של המדינה שמתפשרת עם הקיום בגלוי ובהתרסה של גורמים שיש להם לפחות בנגרר נציגים בבית המחוקקים הישראלי, לפחות בנגרר נציגים שותקים בממשלת ישראל עצמה. מה זה?
אני משוכנע, כי הציבור החרדי, ברובו, כמעט כל כולו, נחרד, מתבייש, סולד, לא רוצה להיות מזוהה אפילו זיהוי של צל עובר עם הסוטים האלה, אבל הציבור הזה מיוצג על-ידי רועי אינטרסים שרוממות הגינוי בגרונם, והובלת הציבור שלהם למחוזות בידול מן המדינה הזאת כמות שהיא, מן המדינה שיש לה צבא, ויש לה לוחמים, שיש לה צורך עליון בקדמה טכנולוגית ומדעית, לנה כחטאת על פתחם.
כמה? קומץ? ארץ שנעשית קמצים קמצים, עלולה חלילה למעוד כולה.
