השבוע התבשרנו על תוצאות ביניים של פתיחת תוכניות חסכון אותן המדינה תפתח עבור הילדים. מתוך 2.7 מיליון ילדים 1.5 מיליון נרשמו לתוכנית. ל-32%, קרי 480 אלף ילדים לא הוגדל הסכום על-ידי ההורים וניתן להניח שכשתושלם הפתיחה מספר הילדים יגדל ל-884 אלף. במילים אחרות, הורים ל-884 אלף ילדים החליטו לא להגדיל את החיסכון, 50 שקל לחודש, מכיסם. אפשר להעז ולהעריך שההורים היו רוצים לחסוך עבור ילדיהם אך פשוט אינם יכולים להרשות זאת לעצמם. מדובר בלמעלה מ-300 אלף משפחות בהן ההורים אינם יכולים להפקיד 150 שקל לחודש, בהנחה שיש להם 3 ילדים, לא כי הם לא רוצים אלא כי אינם יכולים. הגיע הזמן שהקברניטים יפסיקו להכתיב לאוכלוסייה מתי לחסוך ומתי לא לחסוך. האזרח המצוי אינו פחות שקול, אינטליגנטי ואחראי מנציגיו. מצחיק לחשוב שהורה המתמודד כיצד לגמור את החודש יוכתב לו האם לוותר על קיום בהווה כדי שצאצאיו יקבלו בעוד עשרות שנים סכום מסוים. יש לתת את מענקי הילדים בזיכוי לחשבון האם והמשפחה תחליט אם לחסוך או לכסות משיכת היתר. למעלה מ-300 אלף משפחות החליטו כנראה שעדיף להחזיק את הראש מעל פני המים.
בהזדמנות זו כדאי גם לשחרר את כספי הפקדון ומענק השחרור של משרתי החובה ולשלמם להם מדי חודש בחודשו לאורך השרות. פעולה זו יכולה לשחרר כ-50 אלף משפחות מנטל החזקת בן חייל וחיילים בודדים מעוני מחפיר. החייל לו ניתנת סמכות ויכולת להחליט בין חיים ומוות הוא מספיק בוגר כדי לנווט את התנהלותו הכלכלית.
אם המדינה רוצה לעודד חסכון תנהל מכרז בין המוסדות הכספיים בתוספת תמריץ מטעמה. או אז יחליטו ההורים והחיילים כיצד לנהוג. לחסוך או לצרוך.
חסכון כפוי קיים בישראל רק בתחום אחד והוא ביטוח לאומי אליו אף מתיחסים לכמעין מס. ואכן בכל קצוץ תקציבי שבוצע בעבר קוצצו קצבאות הזקנה שהן מהנמוכות ביותר בארצות ה-oecd. מי יתקע כף לידינו שבעוד נאמר 10 שנים תהיה המדינה במצב של סחרור אינפלציוני, כבר היו דברים מעולם, ועל הפרק תהיה הגעה של חבילת חסכון ילדים לפרעון והעיתונות והמרשתת ידברו על סכנת פצצת כספי הילדים האינפלציונית או אז יחוקק חוק שידחה את מועד הפרעון בכמה שנים.