בדומיה, בשקט בשקט, הלכה שרהל"ה פרנקל לבית עולמה. שם למעלה, זוכרים אותה. שם למעלה מחייגים אליה אפילו, ולוחשים באוזניה מילות של קוד שרק היא ידעה לפענח ולדלות מתוכן את הכיסופים שהוקפאו שבעים שנה בכפור האדום, שרק היא השכילה לתת להם קול בארץ. יש מדור, אני מאמין, שם למעלה, בו הכל בלחש עדיין ולעולם, בו מתכנסות הנשמות של אותם ימים ומספרות זו לזו איך קמו לתחיה בעודן בחיים באי-שם רחוק, מעבר למסך הברזל האטום, ואיך עשתה שתיקתם אז הדים שסדקו את החומות עד שהן נפלו, איך הרעידו לבבות בכל העולם כולו. מי זוכר כאן היום בארץ נחלי התקשורת השוצפים שאך תמול שלשום היו נחלים חבויים מתחת לפני האדמה ורק אוזניים שנצמדו לקרקע הרוטטת שמעו, והייתה שרהל"ה שלא הייתה אוזן כרויה כשלה. עכשיו בדומיה, היא במדור הדומייה הלוחשת.
היא הייתה בת עירי שלי בארץ, בני ברק. סיפרה לי כי זכרה את אמי נוחה עדן כשאימה שלה אלמנת תש"ח הביאה אותה לחדרון הקטן ברחוב רבי עקיבא שלוש בו פתחה אמי, אלמנת תש"ד, מתפרה זעירה לקיים עצמה לאחר עלייתנו ארצה. 'שמלה חדשה לילדה קטנה', אמרה לי, 'ואני לא סנטימנטלית, הייתה באותם ימים שלנו, משהו שהיום אומר עליו הז'רגון שהוא מכונן'. אף פעם לא הייתי בטוח אם אני זוכר אותה מבני ברק, מפני שאני הייתי מילדי תורה ועבודה והיא, יתומת לוחם אצ"ל, ילדת הדר, אבל דיברנו בימי בגרותנו כאילו הכרנו כבר מילדות. היינו קרובים. אחיה גדעון, קבור על-יד אחי יעקב בחלקת לוחמי מלחמת ששת הימים. שניהם לא ידעו את אבותיהם, אבל מעולם לא העלינו את הקרבה הזאת על דל שפתינו. היא הייתה. בדומיה.
שרל"ה הייתה כתבת לענייני מפלגות. לא רק רפורטר. גם. במרב האיזון ההגון. ללא משוא פנים. ללא מניפולציות. אבל עם כל החדות שלה, עם מסננת ערכית שנתנה לפרשנותה ממד אינטגראלי של עובדה. עברית רהוטה. מקצוענות שנקנתה מאותו הדר שקנתה בנעוריה. לאחר מכן הייתה ל'כתבתנו לענייני העם היהודי' בכל תפוצותיו. הייתה בקיאה מאין כמוה במתרחש בקהילות הגדולות והנידחות, בגלריית האישים שהנהיגו את הגלויות וטיפחו קשרים עם ישראל וידעה לשמוע, ולדובב, ולהביא לנוף הישראלי הצברי כביכול את זיקתו המודחקת לעם כולו. בהחלטיות מקצועית. בהדר.
מערכה חד-פעמית יהדות ברית המועצות לא הייתה כאחת הקהילות בעולם הפתוח והחופשי. יהודה דומיניץ עליו השלום, מנכ"ל מחלקת העלייה, גם הגלויה, גם הסמויה, קרא לה "כתבתנו שרהל"ה", ויותר מששידרה לכל ישראל שידרה ליהודה ומסרה מה שמסרה, והוא וראשי 'נתיב' עמהם נמנתה בבא הימים, היו סומכים על ידיעותיה ודיווחיה ושיחותיה עם מי שאסור היה לשוחח עמו, ומכוונים לא אחת מפעולות הקשר עם 'דיסידנטים', מורי הוראת עברית בסתר, ועוד. שרהל"ה הייתה הדיסקרטיות בהתגלמותה. הדר.
היא מונתה לכהונת קונסול בניו-יורק, בירת התקשורת העולמית מחד-גיסא, ובירת הקול היהודי בניכר מאידך-גיסא, ומשם, בשקט, בשקט, ניצחה על המערכה החד-פעמית של יהדות העולם ל"שלח את עמי". היא לא הייתה שם קונסול שנשלח מכוח מיצובו הפוליטי. היא הייתה הדר.
עם שובה, שבה למיקרופון הישראלי שעקב אחר התאוששות יהודי מזרח אירופה מן השבי הרוחני. היא דובבה את גלסנוסט, את פרסטרויקה, את שיבת ציון המופלאה של גיבורי רוח יחידאיים, של המוני העם, של אלה שבאו הנה, של אלה שהתדפקו על שערי ארצות ניכר, על מה שאירע להם כאן, ועל מה שאירע להם מעבר לים. אני זוכר לילה בו ראיינה אותי על המפגש שלי עם יהודי וילנה בה עשיתי כשלוחו של שר החינוך אל ממשלת ליטא החדשה, ובה ירדתי לפני התיבה בבית הכנסת הגדול שהיה כמעט ריק ועל קירותיו מפה גדולה של אתרי ההשמדה בימי מלחמת העולם השנייה, על פגישתי ביידיש שורשית עם חמשת אלפי היהודי ששמעו עדיין יידיש וקיימו את התיאטרון שלא חדל להיות במה יצירתית גם בימי הנוראות. השעה הייתה מאוחרת. החדר במלון הבסיסי מאוד היה קר. לא הסיקו אחרי השעה עשר בלילה. אחרי חצות. הרחיבה לראיין. רצתה ל"היכנס" אחרי עריכה לשידור בבוקר בארץ. לספר למאזין הישראלי מה קורה בליטא. היא האמינה כי הכל רוצים לדעת. גם באמונתה זאת היה הדר.
היא הייתה אישה לבד. אבל לא אישה בודדת. היא הייתה חופשיה ברוחה ונאמנה לתורתה. היא הייתה אמיצה ולא הניחה לאומץ ליבה האישי והציבורי לפגום כהוא זה בצניעותה. השתתפנו הרבה בישיבות ובדיונים של המועצה הציונית. כשדיברה, הקשיבו. כשדחתה בפשטות מובנת מאליה דיבורי סיסמאות ריקות, נסוגו סיסמאות של הדוברים אחריה למרתפים. בנוכחותה היה צריך לדבר הדר.
האישה הזאת, איננה כאן. צריך לזכור אותה גם כאן. גם אם שם למעלה, היא באה בלתי נשכחת ותנוה שם תמיד בלתי נשכחת. שלום עלייך שרהל"ה. היית בהדר, חיית בהדר, נפטרת לבית עולמך בהדר. מה חבל על דאבדין.
