ההמנון כסמל מה קרה לאוניברסיטה העברית? כפי שפורסם, בטקס חלוקת תארים במדעי הרוח, לא הוּשר המנון התקווה, מחשש לפגיעה בסטודנטים הערבים. וההמנון כסמל.
האם זה מה שקורה במדינת היהודים? דומה שאפילו בן-גוריון, ראש הממשלה הראשון החתום על מגילת העצמאות, מתהפך בקברו נוכח השפלה סמלית זו.
אלא שזו לא רק בושה למדינה, אלא לא פחות לאוניברסיטה המובילה בישראל, ולמעמד טקס הנחת אבן הפינה שלה.
תזכורת: היה זה בשנת 1918, בעת שלטון המנדט הבריטי, כאשר בנוכחות הגנרל אלנבי והמופתי הערבי (שהיה שותף בהנחת אבן הפינה), שרו את המנון התקווה בגאווה. ועתה במלאת ס"ט שנים להקמת המדינה האוניברסיטה מתנערת פומבית מזהותה היהודית ובעקיפין - בשתיקה רועמת - מְגַבָּה את מדינת 'כל אזרחיה' תוך כניעה למיעוט הערבי שנהנה ממלוא זכויות האזרח במדינתנו. בכך היא גם נותנת לגיטימציה לערבים שלא להכיר בה כמדינה יהודית.
סמל לאומי תגידו, מה זה 3,000 שקל, שהוציאה
מירי רגב מכיסה הפרטי(!) עבור 'שמלת הזהב', לעומת הכותרות הארציות והעולמיות המהדהדות שזכתה להן כמעט בחינם (במונחים של יחסי ציבור) בזכות השמלה המתוקשרת.
אולם דומה כי מעֵבר לכותרות ולאינטרס הפוליטי המובהק, אי-אפשר להתעלם מתפקידה הייצוגי והסמלי של השמלה. שרת התרבות של ישראל מופיעה בתאריך היסטורי - במלאת 50 שנה לשחרור ירושלים העתיקה - בפסטיבל בינלאומי בשמלה המעוטרת בציור העיר והר-הבית.
בהנחה שתמונה אחת שווה יותר מאלף מילים, אין ספק שהשמלה המיתולוגית הצנועה וחסודה, כיאה לירושלים המקודשת, ואשר מעוצבת בסגנון קלאסי-סלוני רומנטי, תיזכר כתמונת היובל של השחרור. אכן, כלשון המשורר, פתאום קמה שׂרה בבוקר, ומרגישה שהיא עם, ומתחילה קאן לצעוד על השטיח האדום בשמלת ירושלים של זהב הנצחית. למה לא?
מי ישמור על השוטרים? מה קורה במשטרה? יותר מדי מקרים של מעידות של כחולי המדים, מי שאמורים להיות נציגי אכיפת החוק בישראל, נחשפים לציבור בכלי התקשורת.
כאילו לא די בריבוי הטרדות נשים, בפרשיות שחיתות ובעבירות תנועה בצמרת המשטרה, שלאחרונה נודע על חומרי נפץ רבים שהתגלו בביתו של שוטר ובנו החייל, אשר גרמו לשריפת האם ואדם נוסף. זאת תוך שיבוש הליכי חקירה.
איזה מודל בלתי מוסרי ובלתי חוקי משמשים השוטרים, האמוּנים על שמירת החוק לציבור הרחב? אם בארזי המשטרה נפלה שלהבת (תרתי משמע), מה יגיד האזרח הממוצע? ומי ישמור על השוטרים?
דומה כי לפי שיעור העבירות במשטרה, יש צורך במבחני אמת לא רק לניצבים אלא לשוטרים כולם המועמדים לעבודה. וּבא לציון גואל.
מיקרוקוסמוס של הציבור דומה שממצאי המחקר על הנוער הישראלי, שפורסמו לאחרונה, אינם מפתיעים. הם משמשים מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית הבוגרת, שגם בה מסתמנות מגמות דומות כמו בקרב הנוער, ופחות או יותר באותם שיעורים - היא ימנית יותר, דתית יותר וסקפטית יותר לגבי הממסד. ההבדל היחידי, לפחות סטטיסטית, שהציבור הבוגר מאושר יותר.
לעומת זאת, הנוער הערבי, שנהנה כאן מגן עדן, יחסית לארצות ערב, ולא רק בתחום ההשכלה הגבוהה, מצטיין בגישה אופטימית לחיים בהשוואה לנוער היהודי.
גם הנוער, כמו המבוגרים, הוא פרקטי יותר. מעניינות אותו סוגיות הביטחון האישי, הדיור ותלוש המשכורת, ופחות הסכסוך הישראלי-ערבי והמשטר הדמוקרטי. יש לזכור שהנוער של היום הוא הציבור הבוגר של המחר, ויש להניח שגם בבגרותו יאייש אותן עמדות מסורתיות.
