חמישים השנים לשחרורה של ירושלים הם הזדמנות חגיגית לחשבון-נפש נוקב על צלמה ודמותה של בירת-ישראל. מאוחדת היא, בינתיים, רק על הנייר, ובליבה עדיין קיימת חומה בצורה, החוצה אותה באכזריות מרובה בין מערבה לבין מזרחה..
כי את האמת אין עוד להסתיר: ירושלים פשוט אינה מאוחדת - לא בלבבות תושביה היהודיים, ועל אחת כמה וכמה לא בעיניהם של תושביה הערביים. בעוד היהודים שבמערבה של העיר רואים בחלקיה הערביים נטל כבד על קופתה העירונית - הערבים שבמזרחה חשים את עצמם מקופחים ומנוכרים לבירה היהודית..
עם יד על הלב מן הדין להודות שירושלים היום שסועה וקרועה עוד פי כמה יותר ממה שהייתה לפני שחרורה. השחרור חולל, אומנם, מהפך בתדמיתה, באשר היא הפכה מעיר מנומנמת ומופנמת למטרופולין הומה ולעיר קוסמופוליטית, בעלת אוכלוסייה רבגונית. אלא שהשינויים הכלכליים והחברתיים, שחלו בה,לא ענו על הציפיות הדרושות.
הנטישה אחרי ככלות הכל יש לזכור שחלקה של ירושלים באוכלוסייה היהודית לא רק שלא גדל - הוא אפילו התמעט באופן בולט, כשרבים מתושביה נטשו אותה בהמוניהם, אם מפאת התחרדותה, ואם משום שתל אביב קסמה להם יותר מבחינת ההיצע הכלכלי-חברתי.
כתושב-ירושלים, במשך שני עשורים, אני מצר, כמובן, על מר-גורלה ועל מה שעלה בחלקה עד היום. אחרי ככלות הכל, פרק לא-מבוטל מחיי עוצב בקירבה, ובין חומותיה עדיין נותרו לא מעטים מחברי-נעורי. למדתי איתם בתיכון ובאוניברסיטה שלה, שירתתי עימם בחטיבת המילואים הירושלמית, ובין היתר אף זכיתי ללחום בשורותיה במלחמת ששת הימים. גם השבוע, ביום ירושלים, לא נפקד מקומי בטקס הצבאי שנערך לכבודה, ועם כל הרהורי הנוגים על-אודותיה - העליתי אותה בכל זאת על ראש-שמחתי.
