לדעתו של מוטי גילת, "עדיף תמיד לנהל משפט לאורך שנים ולהסתכן בזיכוי, ולעזאזל האפקטיביות והצדק" - כתב בסוף השבוע (26.5.17) דובר פרקליטות המדינה, עו"ד נועם שרביט, במאמר תגובה בישראל היום. הדברים באו לאחר שגילת תקף את הסדר הטיעון עם עו"ד
נבות תל-צור בפרשת שיבוש עדותה של
שולה זקן בשליחותו של
אהוד אולמרט, והיו הד לדבריו של פרקליט המדינה,
שי ניצן, בכנס לשכת עורכי הדין ארבעה ימים קודם לכן.
אני לא מתכוון להיכנס כאן לדיון על הסדרי טיעון בכלל ועל זה שנעשה עם תל-צור בפרט. מטרידות אותי שתי מילים בדבריו של שרביט: "להסתכן בזיכוי". זו אינה אפשרות של זיכוי; זוהי סכנה של זיכוי. מילים אלו משקפות תפיסת עולם שגויה מן היסוד ואף מסוכנת של הפרקליטות, בשמה מדבר שרביט.
נתחיל דווקא בנקודה בה אני מחמיר יותר מאשר ניצן. הוא אמר פעם, שהפרקליטות אינה שואפת לנצח בכל תיק. הגבתי כבר אז, שבתור מי שהפרקליטות מייצגת אותו - אני כן רוצה שהיא תשאף לנצח בכל תיק. ראשית, זה לא אנושי לצפות מהפרקליטים למשהו אחר; מי לא רוצה להצליח בעבודתו? שנית, אם אין שאיפה להצליח - ממנה אין למידה מטעויות ואיש אינו נוטל אחריות עליהן, כי לכאורה לא קרה כלום. שלישית ועיקרית, הפרקליטים צריכים לרצות לזכות משום שהם מייצגים את המדינה ונשלחים להגן על אזרחיה, על בטחונה ועל רכושה.
יש לזה כמובן סייג אחד גדול, מוחלט וחד-משמעי: לא בכל מחיר. ממש לא. אם לסתם עורך דין אסור לעקם את הכללים כדי לנצח, לפרקליט המייצג את המדינה זה אסור פי כמה. גם משום שמלכתחילה כוחה של המדינה גדול יותר, גם משום שאם נציגי המדינה יעשו ככל העולה על רוחם - זה מוביל במישרין לאנרכיה ולהתמוטטות שלטון החוק, וממילא לקריסת החברה. פרקליט המייצג את המדינה חייב לשמור על כל תו ותג של החוק והנהלים. חיוני שישאף לנצח בתיק; חיוני עוד יותר שיכבד כל פסיק מהמגבלות החלות עליו.
אם הפרקליטות רואה זיכוי כ"סכנה" - היא עלולה לעבור את הגבולות כדי להימנע מ"סכנה" כזאת. למרבה הצער, זהו כנראה המצב - לפחות בקרב חלק מן הפרקליטים והתובעים המשטרתיים. תראו מה למדנו רק בשבוע האחרון. קראנו פסק דין על פרקליט שהציע בגלוי לבית המשפט
לתפור קטעי ראיות בתיק רצח, כדי להפריך את האליבי של הנאשם. קראנו פסק דין על
חמישה שוטרים שמסרו עדות שקר ועל תובע שלא נרעש מכך שעדויותיהם סתרו את תיעוד האירוע. קראנו פסק דין על
פרקליטות שמעמידה לדין את הקורבן, מתעלמת מרמזי בית המשפט ואינה מוסרת לו את המידע שהוא מבקש. והבוקר קראנו
בדוח של דוד רוזן על פרקליטים שמשוחחים עם פתולוגים שמשנים לפתע את חוות דעתם, על פרקליטים שמעלימים מנאשמים חומרי חקירה ועל שקרים שנועדו לחפות על התנהגות זו.
זה מה שקורה כאשר מקיצוניות אחת - "לא נורא אם נפסיד" - עוברים לקיצוניות שנייה, של "אוי ואבוי לכולנו אם נפסיד". זיכוי בתיק משמעותי מחייב בחינה, הסקת מסקנות והפקת לקחים. הוא לא מצדיק שימוש באמצעים פסולים, בלתי הוגנים ולעיתים אף בלתי חוקיים. למרבה הצער, איננו יכולים להיות בטוחים שהפרקליטות מבינה את האבחנה הזאת.
