לפני שנים רבות מצאתי את עצמי נשוי לגברת במתכונתה של ציפי מהתנועה, כלומר לבני. אשתי וציפי – שתי טיפות גלוקוזה. מאז אני מנסה ללבן כל דבר. שנים רבות אנו רבים כמעט על כל דבר שזז ועכשיו נדונה במלוא חריפותה השאלה האקטואלית כבר חמישים שנה: האם זה תפקידה המוצהר של התנועה הציונית להקים פה מדינת פלשתין לערבים? האם בכלל צריך להסתייג ממנה בפומבי ולבצע במחשכים, או להפך? הוויכוחים ביננו בשאלת חלוקת ירושלים, הר-הבית והמרפסת עלו על פסים מתועבים המעיבים על איכות הנישואים שלנו, שלא לדבר על מצבם הפסיכי של הילדים החוששים מהינתקות. הילדים לא מבינים במה מדובר כי המושגים ערבים, אל-קודס, שיבה, נענע ופלשתין מתקשרים אצלם עם 'שלום של המיצים'. הוויכוח הוא אך ורק על מה אני חושב (לא העם שלנו וממשלתו) לעומת מה ציפי חושבת (לא אבו מאזן ומיליארד וחצי הערבים ומוסלמים) ולאן ראוי ורצוי לדחוף את המחשבות שלי לפני שאני מוריד את פח הזבל...
אני צועק: מה אכפת לי מה את חושבת, ואם את חושבת כמוני או לא – חשוב מה ערפאת והרוצחים שלו חושבים, מה חמאס והמטורפים שלו חושבים כי הם יושבים בצד השני של השולחן, לא אני ואת. והיא מטיחה: אם אנחנו שנינו חושבים אותו דבר אז למה אתה לא מסכים אתי? אני מנסה להסביר לה שאני לא מסכים עם
ציפי לבני, זו שחוללה לכאורה תנועה באגו של בוז'י, אבל לא עוזר לי. אני מנסה קצת היגיון קליני: גם אם הפלשתינים יעשו את צורכיהם על השולחן – את ובוז'י תגנו עליהם ועל המדינה שאתם והעולם הנאור רוצים להעניק להם – צעקתי בקולי קולות וכמעט הפכתי את השולחן המשוקץ. אשתי, כלומר אותה ציפי מהונדסת או משובטת, הרגיעה אותי מיד בחיוך ושרבטה, את זה אמר בטלוויזיה שדרן אמריקני מאוד נפוץ למרואיין שלו, חסיד שהגן על טראמפ... אולי. קודם היא דחפה את אובמה לכל מקום נחוץ
ועכשיו זה טראמפ.
ציפי הציבורית, כמו גם חברתה משמאל, גברת זהבה, מצהירות בקול תחנונים: "אבו מאזן רוצה לעשות שלום, אבל הוא לא יכול". את ערפאת קודמו האשימו נשים חסודות בדברים נוראים מאלה. זו סטיגמה של יהודים רחמנים בני רחמנים – לעזור בכל הכוח לערבים לעשות שלום אתנו – כי הם בעצמם לא יכולים, לא מסוגלים, רק אנחנו עם סגולה. כשהערבים גם הם יהיו רחמנים בני רחמנים – נראה פה נסים מהסוג שהנשיא פרס חלם עליהם לפני שזכה בנובל. וכי מה – הסוחרים האוריינטליים המופלאים של המזרח יוותרו על הכנסות קבועות של ארגוני הפליטים הערביים, על פנסיה מצטברת לנצח? יוותרו על זכות השיבה, ייוותרו על המפתח של הבית בחדרה ו/או פתח-תקוה? הנוצרים התמימים באירופה, התומכים בהם מתוך רגש סולידריות אנושי וחמלה חסודה, יוותרו בלי מאבק על ההנאה הצרופה, המתמשכת, שבתקיעת אצבע משולשת בעין לציון צופיה? הנה, ציפי שלי גם ב'התקווה'...
העתקתי והדבקתי על קיר החרסינה במטבח קטע ממאמרו של
רן ברץ ב'מידה': בסצנה מרתקת בסרט התיעודי 'ערפל הקרב' מספר רוברט מק-נמרה, מי שהיה שר-ההגנה האמריקני במהלך שנות ה-60, על פגישה עם
פידל קסטרו ב-1992. במהלך הפגישה למד מק-נמרה לראשונה שבזמן "משבר הטילים" הידוע כבר הגיעו מברית-המועצות לקובה 162 טילים בעלי ראש-נפץ גרעיני. מזועזע עד עמקי נשמתו, מק-נמרה עצר את הדיון ושאל את קסטרו שלוש שאלות:
1. "האם ידעת שראשי הנפץ הגרעיניים כבר נמצאים בקובה"?
2. "האם היית ממליץ לכרושצ'וב – לנוכח מתקפה אמריקנית – להשתמש בהם"?
3. "מה היה קורה לקובה"?
תשובותיו של הדיקטטור לא איחרו לבוא:
1."ידעתי שהם שם";
2."זה לא 'האם הייתי ממליץ'... אני המלצתי לחרושצ'וב להשתמש בהם!"
3."קובה הייתה מוחרבת עד עפר".
מק-נמרה עדיין מסרב להאמין למשמע אוזניו. הוא חושב על ההרס הגרעיני, ובדמעות של ייאוש אומר: "היינו עד-כדי-כך קרובים" – כשהוא מסמן מרווח קטנטן בין האצבע לאגודל.
ובכן, פה יש לנו עסק עם מתאבד על המדינה שלו. האמריקנים וקנדי הבינו זאת ופעלו בהתאם. לאחרונה קראתי את הסאטירה שכתבו
בן כספית-
חנן קריסטל-אילן כפיר, "ההתאבדות – מפלגה מוותרת על שלטון" שהתפרסמה בשנת 1996. בעקבות שני פיגוע התופת באוטובוסים של קו 18, הפיגוע בדיזנגוף סנטר וכדומה למדי (באותה עת ראש ממשלה ושר הביטחון: פרס, שר החוץ: ברק), פרס מבקש לארגן כנס בינלאומי גדול שיעסוק במלחמה בטרור. הוא משוחח על כך עם הנשיא קלינטון שנרתם מיד למשימה. יש לו כל הזמן שבעולם בשביל פרס. כותבים השלושה, "...דמיונו המפותח של פרס החל לעבוד. הוא כבר ראה את התמונה שעתיד היה העולם לראות כמה ימים אחר כך: עשרות מנהיגים שלובי זרוע פוסעים יחד אל מול השקיעה, מאוחדים בשבועתם למגר את הטרור"... מה עוד יש לומר? ובכן, יש. על דף הפתיחה של הספר מופיעה ציטטה של פרס, כדלקמן:
שאלה: הייתה כאן התאבדות מפלגתית קולקטיבית?
פרס: כן, במידה מסוימת כן
שמעון פרס, יוני 1996, בראיון עיתונאי.
התאבדות מפלגתית לא אמורה להיות התאבדות של עם, אפילו לא של משפחה נורמטיבית כמו שלנו. בזה אנו עוסקים עכשיו, אמרתי לציפי שלי. נסי לעזור לי להציל את המשפחה - ושילכו כל הפלשתינים לעזה. איפה הם היו ב-48 ולאן נעלמו כל מדינות ערב שחוללו את המלחמה וקראו להשמיד את היהודים? איך קרה שאנו מאפשרים להן להסתתר גם היום מאחורי סינור או סינוד של ישות צללים שלא היתה? כאילו שהן כולן, כולל ג'ון גלאב והבריטים – רוחות רפאים?
כרגע, אני מנסה לתקשר עם רעייתי וקובע חד-משמעית, מתחת לשולחן, איסלאם זה ג'יהאד. ג'יהאד – זו מלחמת חורמה ללא פשרות בכופרים למיניהם. כדי להשיג פשרה כלשהי מהסוג שאת מבקשת בארץ ישראל – יש להכריח את האיסלאם להשתנות. נוצרים שהשתנו הפכו לותרניים או פרוטסטנטים או פרבוסלביים למיניהם אבל השינוי לא גרם להם לאהוב יהודים. קבוצות שהתפצלו באיסלאם הפכו לסונים, שיעיים וכדומה. האיסלאם כולו, בתור פרינציפ, מניף אותה חרב מעוקלת ומבקש לעכל סביבו הכל. שום סיעה באיסלאם אינה דורשת להחזיר את החרב לנדנה. חרב בנדנה – אינו איסלאם, זה מריח כמעט נצרות...
נותרנו (היהודים) עם שני עקרונות מטרידים. השאיפה העתיקה לשלום והרצון ההומניסטי להתנתק מ'השטחים' (להחזיר לערבים) – ולהיטהר מכיבוש נבזי ומעשה-מגונה מתמשך. יש בתוכנו המעידים על עצמם שהם שואפים לשלום אמיתי ולכן כשהם מבקשים להתנתק הם רוצים שגם אנחנו נבין שבעצם – הם מבקשים להיטהר, לרחוץ בניקיון כפים מול פני העולם, כמעט כמו פונטיוס פילאטוס בטריק מלוכלך. מלכתחילה ברור לכולם שלא יהיה שלום. ההינתקות וניסיון ההיטהרות של בני-ישראל, אולי בתוספת פשרה נחמדה בהר-הבית כמו גם וויתור על המקומות הקדושים – יביאו בעתיד מלחמה בתנאים יותר גרועים. לדוגמה: מערכת היחסים שמתפתחת עם
ארדואן... עכשיו גם התבססות של מאות אלפי טילים לאורך הלבנון + סוריה+ אירן עם שיתוק כללי של שער היציאה בלוד בשעת מבחן. וגם זרימה מאסיבית של 'פליטים' ממרחבי המזרח לעבר יריחו, שכם, ג'נין ובית לחם - ארץ ישראל. אבל בינתיים, בעוד צה"ל ממליץ לממשלה לעשות הכנות כנות במיוחד לטובת מערכה מדינית למען מו"מ – נרוויח קצת זמן. רק שזה לא יתפוצץ במשמרת שלנו...
בעקבות פיגועי הדריסה באירופה, מציין ד"ר גיא בכור בביטאונו - כותבת בעלת טור בשם אווה פרנקהל בעיתון שבדי כי מצאה פתרון לבעיה המטרידה. לפגוע במהגרים או באידיאולוגיה הקיצונית שלהם, היא כותבת - זו לא הדרך. לדעתה יש לאסור על תנועת מכוניות במרכזי הערים ובזה למגר את התופעה. מכוניות הן כלי הריגה יעילות, כתבה, ולכן יש להוריד כלי נשק מהכביש... הינתקות, אמרנו? לא ציפי – לא ממך!
