אולי בסוף
דונלד טראמפ יפתיע היום (1.6.17) ויודיע שארה"ב נותרת מחויבת להסכם פריז להפחתת גזי החממה. אולי הוא ינקוט בדרך ביניים ויודיע על בחינת ההסכם לקראת הכנסת שינויים בחלקה של ארה"ב בו. אולי. אבל אפילו אם זה יקרה - מה שקורה סביב ההסכם ממחיש בצורה הטובה ביותר והברורה ביותר עד כמה האיש הזה וממשלו מסוכנים לעולם, פשוטו כמשמעו.
ההתחממות הגלובלית - כשמה כן היא: התרחשות דרמטית המשפיעה על כל אחד מאיתנו. לא צריך את תיאוריית הכאוס כדי להבין, שלא מדובר במשק כנפיו של פרפר ביערות-העד של האמזונס, שגליו מגיעים עד סין. מדובר במשהו מוחשי ביותר, הניתן למדידה ואף גלוי לעין. כאשר קרחוני ים הקרח הצפוני נמסים, המשמעות היא שמפלס מי הים עלול לעלות גם בתל אביב. כאשר מזג האוויר מתחמם בקליפורניה, המשמעות היא שגידולי חקלאיים בבקעת הירדן עלולים להיפגע.
נכון, יש חילוקי דעות בין מדענים בשאלה מה גורם להתחממות ועד כמה היא קריטית. אך דעת הרוב המוחלט היא, שאת ההתחממות גורמים גזים הנפלטים מתחנות כוח, מפעלים וכלי רכב, ושמדובר בתהליך מסוכן מאוד לאנושות וליתר צורות החיים על פני כדור-הארץ. חילוקי דעות מדעיים היו ויהיו, וטוב שכך, אך מנהיגות אחראית שומעת לדעת הרוב - במיוחד בנושאים כל כך מקצועיים.
פוטין יכול להיות מרוצה הטענה המרכזית של טראמפ היא, שנושא האקלים הוא המצאה שמאחוריה עומדים מניעים פוליטיים ועסקיים. הוא מפנה את האצבע המאשימה בעיקר לעבר סין, אותה הוא מאשים בכך שהיא רוצה לפגוע בכלכלה האמריקנית. זהו טיעון מסוג שרק בור ובריון כמו טראמפ יכול להשמיע. ראשית, משום שכפי שאמרנו - יש הסכמה נרחבת של מדענים בכל העולם בדבר קיומו של אפקט החממה ובנוגע לגורמיו. שנית, משום שסין היא המזהמת הגדולה ביותר בעולם, וכל הסכם בנוגע לגזי החממה מחייב קודם כל אותה להשקיע סכומי עתק בשינוי שוק האנרגיה שלה - כפי שהיא עושה.
עצם האפשרות שארה"ב תיסוג מהסכם מרכזי עליו חתמה, חייבת לעורר דאגה. נכון, הסכם פריז מאפשר נסיגה כזו. נכון, מבחינה חוקית כנראה אין בעיה עם המהלך הזה. אבל עקרון יסוד בממשל תקין במדינות דמוקרטיות הוא רציפות. הסכמים נחתמים בין מדינות, לא בין ממשלות. כאשר ממשלה חותמת על הסכם בינלאומי, הציפייה היא שהבאות אחריה יקיימו אותו. אחרת, כל יסודות הדיפלומטיה מתערערים. עובדה שגם טראמפ מבין, ובצדק, שאינו יכול לבטל את הסכם הגרעין עם אירן. תארו לעצמכם שטראמפ יודיע שההסכם הסיוע הביטחוני לישראל עליו חתם ממשל אובמה אינו מחייב אותו.
דאגה נוספת קשורה לכך שארה"ב עלולה להתייצב לצידה של רוסיה. אכן, טראמפ אינו עושה דברו של
ולדימיר פוטין, כפי שהוכח בנושא סוריה. אך כאשר נסיגה אפשרית מהסכם פריז באה אחרי מחלוקת פומבית עמוקה עם בעלות בריתה של וושינגטון בנאטו, ובמיוחד עם גרמניה - פוטין יכול להיות מרוצה מהשורה התחתונה של מה שהוא מקבל עד כה מהאיש שלמען בחירתו פעל.
איוונקה טראמפ תשפיע? יש עוד משהו שאופייני לטראמפ בנושא הזה. הוא ממשיך לחשוב כמו איש עסקים ולא כמו מנהיג. חובתו של מנהיג היא להביא בחשבון לא רק את מה שיקרה כאן ועכשיו, אלא גם את ההשלכות ארוכות הטווח של מעשיו. איש עסקים מתעניין בעיקר ברווחים המיידיים שלו, למרות שאנשי עסקים מודרניים מבינים שעליהם להביא בחשבון גם את החברה בתוכה הם פועלים; לא טראמפ.
אותו מעניין האם הסכם פריז מחייב כעת את ארה"ב להשקיע כסף והאם הוא גורם כעת לפגיעה בתחרותיות שלה. אם זה המצב, או אם נדמה לו שזה המצב - לעזאזל כל השאר. לעזאזל הטווח הארוך, לעזאזל טובת העולם. זוהי תפיסה המדהימה בקוצר הראות שלה, שהרי לכל ילד ברור שאם האקלים העולמי ייפגע - בסופו של דבר תיפגע גם ארה"ב, הן מההשלכות הישירות של התהליך והן מההשלכות שלו על שוקי היעד שלה. במילים אחרות: טראמפ חושב שהוא יציל משרות בארה"ב, ומתעלם מכך שתוך עשור או שניים זה יעלה באובדן משרות.
ולבסוף: הדיווחים על חילוקי הדעות בממשל בנוגע להסכם פריז ממחישים את האופן הלקוי בו מתנהל ממשל טראמפ. שר החוץ,
רקס טילרסון, סבור שאין לפרוש מן ההסכם. בממשל נורמלי, לדעתו היה משקל מכריע - לא רק בשל תפקידו הנוכחי, אלא גם משום שאם המנכ"ל לשעבר של ענקית הנפט מובייל תומך בהסכם פריז - כנראה שההסכם באמת חיוני ולגמרי לא רע.
לא בממשל טראמפ. על-פי הדיווחים, בראש הדוחפים לנסיגה מההסכם עומד יועצו הבכיר של הנשיא, סטיב באנון - הידוע בסגנונו התוקפני. וכאן נכנסים לתמונה בני הזוג קושניר:
ג'ארד קושניר חושב שצריך להישאר בהסכם אך לשנות אותו, בעוד
איוונקה טראמפ מצדדת בפרישה ממנו. הבנתם? החלטה בעלת חשיבות עולמית מכרעת תתקבל בין היתר על-פי דעתה של איוונקה טראמפ.
