מי אתה מזכיר המדינה, טילרסון? שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
הנשיא טראמפ נבחר עקב סלידת הבוחר האמריקני מהתקינות-הפוליטית בארה"ב. אבל, התבטאויות מזכיר המדינה
רקס טילרסון משקפות את התקינות הפוליטית של מחלקת המדינה (שהתנגדה להכרה במדינה היהודית ב-1948) בנושאי המזרח התיכון, העניין הפלשתיני, יחסי ארה"ב-ישראל וארה"ב-ערב וסוגיית העברת שגרירות ארה"ב לירושלים. מינוי טילרסון זכה להמלצה לוהטת של חברו הקרוב, מזכיר המדינה לשעבר,
ג'ים בייקר, הביקורתי מאוד כלפי ישראל, בעייתי כלפי יהודים, אוהד "ג'יי סטריט", מקורב למפיקות הנפט הערביות, ומייצג מיעוט זעיר במפלגה הרפובליקנית המתקשה לעכל את המדינה היהודית. הוא הומלץ על-ידי
בוב גייטס, הביקורתי אף הוא כלפי ישראל ומכנה אותה "בת הברית כפויית התודה", וזכה לתמיכת מזכירת המדינה לשעבר,
קונדוליזה רייס, המזדהה עם המצוקה הפלשתינית ומאמינה במרכזיות העניין הפלשתיני במזרח התיכון.
ב-24 למאי, 2017 תידרך טילרסון עיתונאים ברוח מחלקת המדינה: "פתרון הסכסוך הישראלי יתרום לפתרון בעיות ברחבי המזרח התיכון". הוא התעלם מהעובדה שהצונאמי הערבי, המאיים על כל משטר ערבי פרו-אמריקני, ומשתולל מטוניסיה, לוב ומצרים ועד לתימן, עירק, סוריה והמפרץ הפרסי, הוא חלק בלתי נפרד מהמזרח התיכון מאז המאה השביעית, ללא קשר, ישיר או עקיף, לישראל או לעניין הפלשתיני.
בראיון לאן.בי.סי. ב-14 למאי הידהד טילרסון את עמדת מחלקת המדינה הסבורה שהעניין הפלשתיני הוא לב הסכסוך הערבי-ישראלי ומהווה בבת-עין של מנהיגי ערב. מזכיר המדינה הטרי גיבש את תפישת עולמו משך עשרות שנים של תפקידים בכירים באימפריית הנפט האמריקנית "אקסון", שחשפו אותו למלל פרו-פלשתיני מפי מנהיגי מפיקות הנפט הערביות. הוא מקל ראש בכלל המדיני הערבי: "על מילים אין משלמים מכס". טילרסון אינו ער לעובדה
שאף מדינה ערבית לא תירגמה את התמיכה המילולית הסוחפת בפלשתינים למעשים;
אף אחת ממלחמות ערב במדינת ישראל לא פרצה עקב העניין הפלשתיני; אף מדינה ערבית לא העבירה לפלשתינים את כיבושי 1948 (אל-חמה, שומרון, יהודה ועזה); ואף מדינה ערבית לא השתתפה במלחמות ישראל בטרור הפלשתיני: של"ג - 1982, אינתיפאדה ראשונה ושנייה - 1992-1988 ו-2002-2000 והמלחמות בחמאס - 2008, 2012 ו-2014. בניגוד לתפישת טילרסון, מצרים וירדן חתמו על הסכמי שלום עם ישראל למרות אי-פתרון הבעיה הפלשתינית, וכל
מדינות ערב רואות באש"פ אב-טיפוס לחתרנות, טרור ובוגדנות, שקיבלו ביטוי במצרים (שנות ה-50'), בסוריה (1966), בירדן (1970), בלבנון (1970-1982) ובכווית (1990).
טילרסון מאמץ את תפישת מחלקת המדינה, לפיה שדרוג יחסי ארה"ב-ישראל מכרסם ביחסי ארה"ב-ערב. אבל, האינטרסים האמריקנים והביטחון הלאומי של מנהיגי ערב, חורגים באופן דרמטי מההקשר הצר מאוד של הסכסוך הערבי-ישראלי והעניין הפלשתיני. לדוגמה, שדרוג דרמטי של שתופי הפעולה האזרחיים והביטחוניים בין ארה"ב לישראל מתרחש - מ-1948 ועד היום - במקביל לשדרוג הקשרים בין ארה"ב למדינות ערב. בנוסף, שיתוף פעולה חסר-תקדים מתהווה בין ישראל לסעודיה, מדינות המפרץ, מצרים וירדן, למרות היעדר התקדמות בנושא הפלשתיני. מנהיגי ערב הפרו-אמריקנים שקועים עד צואר במאבק הקיומי מול האייתולות באירן וגופי טרור איסלאמי נוספים, ורואים בישראל את "סוכן ביטוח חיים" האמין היחיד באזור. הם אינם ששים לפעול למען - אלא רק מדברים בזכות - הקמת מדינה פלשתינית, שהרקורד החתרני והאלים של הנהגתה מעיד על הרוח הגבית שתעניק לצונאמי הערבי המאיים על קיומם.
טענת טילרסון, המנוגדת לעמדת הציבור והקונגרס בארה"ב, כאילו העברת השגרירות לירושלים המערבית תפגע בתהליך השלום ותקצין את הטרור האיסלאמי, מחזקת את עמדת מחלקת המדינה הרואה בכל ירושלים "עיר בינלאומית", מחייבת את הערבים לאגוף אותו מהצד המקסימליסטי, ומתעלמת מהעובדה שהטרור האיסלאמי בן 1,400 השנים אינו נובע ממדיניות ישראל, וירושלים אינה בראש סדר העדיפויות האיסלאמי. אי-העברת השגרירות לירושלים תקרין רתיעה אמריקנית מאיומי טרור, תכרסם בתדמית ההרתעה של ארה"ב ותגביר את הטרור.
האם מדיניות הנשיא טראמפ ומזכיר המדינה טילרסון תושתת על המציאות או על התקינות הפוליטית של מחלקת המדינה המתנפצת, תדירות, אל צוקי המציאות?