הכוח הצבאי לא ידביר את הטרור הזורע חרדה ואימה על אוכלוסי העולם. הכוח ירוצץ ראשו של נחש כשהוא מכיש, אם לא יימלט אל סדקי הערים ממנו הגיח ואל הערבות הלוהטות בהן הבשיל ארסו. אבל אין כוח צבאי, כוח אש, כוח חרש, כוח שיטור, כוח ניטור, כוח של מדינה נפגעת או כוח של אשכול מדינות היכול לטרור הזה. הוא בא מחוץ והוא בא מבית, הוא בא מן הכתובים המעוותים לדעת והוא בא מן ההערצה שמעריצים נעלבי הציוויליזציה הנפרעים ממנה בנפשם ובדמם. הוא מן התורות ומן האידיאולוגיות המקדשות שנאה וסוגדות לאלים שציוו עליה וממלאים בהם את השמים ואינם יראים מבורא עולם שיעקור אותם משם. זה טרור פרוורטי המוצא פורקן במראות של גוויות מרוטשות, של ראשים ערופים, של נשים וילדים הנסים על נפשם ועורם עוד בוער בטרם ייפלו שדודים על מדרכות או באכסדראות של תיאטראות.
זה לא טרור של קיבעון אחד. באשר שם הוא מכה, הוא מכה על-פי המקום, על-פי האימה הצפויה שאינה אחת בכל העולם כולו, על-פי סעיפים שיש בהם מגווני יעדים ומטרות אבל כל כמה שהוא נראה לעין מבוהלת כטרור היוצא מן הסעיפים - הוא נשאר טרור אחד, טרור שהינו זרוע אלימה של הקיצוניות לשמה, של רדיקליזציה של האמונה באיזה מוחלט. זה טרור רציונאלי. הוא מציית לחוק שהוא יצר, על פיו רק הקצה הוא מרכז ועל פיו כל מרכז שאינו בקצה - שמאל מאמצע או ימין מאמצע - הוא תרמית, הונאה, ומצווה דתית או חילונית או אזרחית או אפוקליפטית לחשוף אותה בלהב פלדה ובאש מרטשת.
האמונה כי הקצה הוא המרכז אינה אמונה של הטרוריסטים. הם אלה המביאים אותה אל הקצה. האמונה כי הקצה הוא המרכז הולכת ומתפשטת בעולם הרואה עצמו כנאור ומוצא קרקע פורייה בשדות החריש של האנושות השונים, באמונות, בדעות, בעבודת האלוהים, בהשלמה עם פערי תופת המכוסים על-ידי תורות כלכליות התובעות לעצמן בכורה על פני כל תורה חברתית כנועה, בסימון המשפט כאיום, האמנות כחתירה, הספרות כקשר, הסולידריות כממקסם שווא, בשיח בוטה כאוטנטיות בלי מסכות החותר לאמת בהתיזו אותה הישר אל פרצופו של הזולת, בטיפוס האני והאפסי עוד, באידיאליזציה של תשוקת העליונות על פני כל זולת, אדם או מדינה או אמונה, או מוצא אתני או גנטי.
השקפת עולם אם מחנכי הדור, בכל עם ולשון, ומין ודת, לא ירביצו תורה האומרת כי ההליכה אל הקצה היא מסוכנת, כי מעבר לכל קצה אורב קצה קיצוני עוד יותר, ומעבר לו - הקצה האולטימטיבי ממנו יוצאים להשליט אותו על מרכז העולם, לא יהיה כוח בעולם שיוכל לטרור.
האתגר הגדול של האנושות בשעה הזאת היא לחנך אותה למתינות כערך, לאמצע כיעד, לדחיית הרדיקליזציה בכל מקום בו היא מגלה ראש כשעודנה נראית כהשקפת עולם, לבל תגלה ראש כשגדלה ונהייתה חרב וחגורת מתאבדים. בעולם בו מטפחים את הקיצוניות כאילו היא השומרת על הערכים בטהרתם, חיים מיליונים המאמצים אותה כגורל, ונכונים לעזוב הכל ולמות עליה כקדושים בעיני רבבות פגועי הרדיקליזציה הממתינים ללכת בעקבותיהם.
זה לא סיפור של 'מלמדים', עם כל הכבוד הגדול שעל האדם לרכוש להם, זה סיפור של הממונים על המלמדים, זה סיפור של עורכי העיתונים, של מניעי כל תקשורת, של רבנים, של כמרים, של קדים, של שרים, של ראשי ממשלה, של כל הכוחות הממונים על הדור הזה וממנו,
אם הם ערים לכך או לא, על הדורות הבאים. הקיצוניות באשר שם היא מתחזה כמסירות נפש לאמת, כתכלת שבתכלת, היא בעצם הביצה העכורה מתחת לחלקת פניה, בה מושרצות ביצי הרדיקליזציה האולטימטיבית ממנה בוקע הטרור.
כל אדם הגון יודע היכן האמצע. אי-אפשר להצדיק באמת את הטוענים כי הכל יחסי, כי הקצה שלך הוא האמצע שלי. זה רלטיביזם של סופיסטים. גימנזיסטי כזה, בוסרי, מאחז עיניים. כל אדם הגון יודע כי אדם יכול להיאבק בכל מאודו ובכל כוחו על אמונותיו ועל דעותיו המאוזנות מכוח הכבוד שהוא רוחש לאמונותיו ולדעותיו של האחר הנאבק גם הוא על אמונותיו תוך נכונות להאזין, לגבש שוב עמדה, להסכים, לדחות, בשיח שיש בו נימה של אהבת האדם החושב, של בן החורין המשועבד לצוותא האנושית.
על כן הקריאה ל"הוו מתונים בדין" אינה קריאה לרופסות, או לפנטזיה, או להשקפת עולם פוליטית היפה לנרפים. זאת קריאה לעולם החינוך על כל מרכיביו, מקטון עד גדול, לראות בקיצוניות, כל קיצוניות, אויב המסכן את הבריות באשר הן שם, את התורה ואת המדע, את היום ואת המחר.
זאת לא קריאה בשמה הולכים לקלפי, כי בקלפי שוקלים את הקולות על-פי מה ש"הולך", ומה ש"הולך " היום זה קיצוניות, סגורה או פופוליסטית, גלויה, או חתרנית. זאת קריאה בשמה מדברים עם ילדינו.
הבאנו אותם לעולם הזה. אנו חייבים להם מוסרית את עתידם. מן הקצה הם נדונים לתוהו.
