ספרו של ד"ר מיכה גודמן עוסק במחלוקת השטחים הפנים יהודית בישראל, שפרצה בעקבות מלחמת ששת הימים. הספר צובר תהודה מאחר שהוא מזהה כמלכוד את חוסר היכולת או הרצון הפנימיים להכריע בעניין עתיד השטחים שנכבשו באותה מלחמה "מפוארת". גודמן סובר שכל המלכוד הוא יהודי ומניח שהערבים אינם מרכיב במלכוד כי עמדתם העקבית נגד הנוכחות יהודית לא ניתנת לשינוי. לכן צריך למצוא דרך יהודית להחלץ מהמלכוד היהודי. בכך הוא טועה בהבנת המציאות, שכן המלכוד הפנים יהודי תלוי לחלוטין בעמדה הפלשתינית והתהווה סביב ההנחה שהפלשתינים הם מקשה אחת של סרוב ואת זה הוכיחו לגודמן הסכמי אוסלו שהפלשתינים הקיצוניים התנגדו להם לא פחות משהתנגד הימין היהודי בהובלת הדתיים.
אני טוען שהתנגדויות מזינות זו את זו! היהודים החלוקים והממולכדים מדברים בשני קולות, והפלשתינים שחושדים וחלוקים ביניהם בהבנת היהודים, נגררו אף הם אחרי הדואליות היהודית ואף הם מדברים בשני קולות. כפי שציונות היהודית במעשיה יצרה ומזינה את התגדרות העם הפלשתיני, כך המחלוקת הפנים יהודית מזינה ומקיימת את הפיצול הפנים פלשתיני. דבר אחד לא ניתן לטשטש, העמדות הפלשתיניות מאז 1948 עברו תהליך של השלמה עם המציאות והתמתנות, הפוך ממה שעברו העמדות הישראליות.
רק להזכיר, ב-1948 היהודים הסכימו ונערכו לתוכנית החלוקה ללא שלום!, והערבים דחו אותה על הסף! והיום הערבים והפלשתינים מוכנים להסכם על בסיס גבולות 1967 (מעל ומעבר לגבולות החלוקה) וממשלות הימין אינן מוכנות לצאת מהשטחים שהתווספו לגבולות 1967 ותובעות גם הסכם שלום. זאת מציאות קיימת שניתן לתרץ אותה אך לא ניתן להסתיר אותה. זה בסיס היחס השלילי שישראל זוכה לו בעולם. גודמן אינו עוסק בכך כלל כי ספרו זה מופנה ליהודים בכלל ולדתיים בפרט.
אציג כאן בתמצות את קביעותיו העיקריות של גודמן בפרק הפתיחה ואת תגובותי עליהן.
א. "אדם שהדעות שלו נספגו בזהות שלו אינו פתוח לביקורת על דעותיו... ערעור על דעותיו שווה ערעור על עצם קיומו". זאת בעיה יסודית בעיקר של הדתיים באשר הם! חבל שגודמן לא מוצא לנכון לציין זאת במפורש.
ב. "השיח המתלהם מוביל להתחפרות אידיאולוגית ולקיבעונות מחשבתית." - שוב ראיה נכונה האופיינית יותר מכל בזרם הדתי בכלל והדתי לאומי גם.
ג. "שנת החמישים לשיח יכולה להיות הזדמנות לשנת התחדשות של השיח". לחמישים שנה אין שום משמעות בזרם החילוני, ואצל הדתיים המשמעות יותר מסמלית. גודמן חוטא בהזיה.
ד. "ההלכה כך נקבע, איננה לשיטת אלו שצודקים אלא לשיטת אלו שמקשיבים". גודמן עושה כאן מאמץ ראוי לציון, לשכנע את הצד היותר בעייתי בשיח, את הצד הדתי בלקח הלכה כבית הלל.
ה. "בית הלל הסתכנו בהקשבה ולכן הלכה כמותם". שוב, לקח שמופנה לציבור הדתי לאומי.
ו. "הסכסוך בין העמים הוא גם התנגשות בין רגשות, זהו מפגש כואב של פחד והשפלה". האמנם מתקיימת כאן סימטריה כזאת? האם בבסיס זה סכסוך בין עמים? או סכסוך בין דתות ותרבויות?
ז. "כאן טמונה בעיה, שכן סיפוק צרכי הביטחון של ישראל עשוי לפגוע ב"כראמה" - הכבוד הלאומי הפלשתיני". האם זאת המשוואה הנכונה? האם צרכי הביטחון של ישראל הם העומדים מול "הכבוד הלאומי הפלשתיני? או עצם נצחונם של הציונים ותבוסתם של הפלשתינים זאת הבעיה? או שנצחונם של היהודים הכופרים על המוסלמים המאמינים ועל האיסלאם זאת הבעיה!
ח. "הפעולות המרגיעות את הפחד הישראלי מזינות את ההשפלה הפלשתינית". זאת הכללה שגובלת בעיוורון למציאות. הביטחון הוא עניין טכני בעיקרו, הפלשתינים כבר חצו את רוביקון ההשפלה בהסכמי אוסלו, ברור להם שמדינתם תהיה תלויה בישראל בכל הסדר ובכל תחום משמעותי לקיומם. הביטחון הוא אחד התחומים המרכזיים ולכן ממשיך מרצונם שיתוף הפעולה הביטחוני מאז אותו ההסכם אוסלו.
ט. "תחושות ההשפלה של הפלשתינים התעצבו בעשרות שנים של שליטה צבאית ישראלית בשטחים" שוב ראייה חד-צדדית! התחושות לא התעצבו אלא התעצמו! הם התעצבו ב-1948 בפעם הראשונה וב-1967 בפעם השנייה. אגב: ב1973 הן כבר היו מעוצבות מספיק.
י. "הצלחת הציונות היא תזכורת כואבת וחיה להשפלה המוסלמית על-ידי הציוויליזציה המערבית". זאת אכן המציאות, והפלשתינים מכורח ומרצון הם חלק מעולם האיסלאם ותבוסתם לציונים זאת תזכורת כואבת וחיה להשפלה המוסלמית. על זה הם חיים ומזה הם ניזונים. לכן ככל שזה קשור לפלשתינים הדרך להסדר אתם חוצה את נתיב הכרת האיסלאם בציונות, או דרך ניתוקם מהאיסלאם על-ידי אפשרת גיורם למשל, או דרך הכרעתם המוחלטת בכוח או חיבוק על-ידי הציונות.
יא. "לפתע הפכו כל המצוות להיות חמורות באותה מידה"... אבוד קנה המידה הדתי לא התרחש לפתע! הוא התפתח בהדרגה ובעקביות מאז חורבן בית שני כתגובה לאבוד הטריטוריה והלאום. עכשיו שחודשו הטריטוריה ולאום, זאת מציאות דתית שפשוט מפריעה ומזיקה.
יב. "במקום לשאול כיצד לפתור את הסכסוך, נשאל כיצד נצמצם אותו..." האם יש כאן נתיב אמיתי? או שזה תעלול טרמינולוגי מתחכם, כדי לברוח מלהתמודד עם הדילמה ולהכריע בה?!
יג. "במקום לשאול כיצד להביא את השלום, יש לשאול מה לעשות כדי להרבות את השלום..."
למשחק המילים הזה ישנה כתובת אחת, הציבור הדתי לאומי. הוא הבעיה ואותו נדרש לכופף בהדרגה וגודמן מבין את זה. העקב אכילס של הסכמי אוסלו היה השלביות וההדרגתיות שלהם!
זה נתן אפשרות למתנגדים הקנאים משני הצדדים לפגוע בהם, ודי בכך כדי להסיק שאת ההסדר צריך לסכם מראש ולבצע "באבחת חרב" כפי שמבצעים את המלחמה. כפי שבוצע פינוי הרצועה!
אהוד ברק שהגיב בביקורת ארוכה על הספר, סובר שגודמן מציג סימטריה בין יהודית מלאכותית, ושבפועל גודמן מצדד בעמדת הלאומיות הדתית, עמדתה הנחותה מעמדת השמאל והמרכז היהודיים.
אני סובר שגודמן מזהה את הבעיתיות של עמדות הימין אך מאחר שמטרתו לייצר שיח מלכד פנים יהודי בין שוים במקום התנגשות, הוא מייצר סימטריה מלאכותית זו, כדי שהימין לא יבוא לשיח מעמדת נחיתות.
