טוב להזכר שפעם (1967) היה בישראל ראש ממשלה עם שיקול דעת. אזרח. אחד שלא נכנע ללחצים כבדים של ראשי הצבא וגם לא לנבואותיהם השחורות לגבי סיכויי הניצחון במלחמה אם לא נתקוף מיד.
ראש ממשלה שראה את התמונה הכוללת ולא התבונן על הכל דרך קנה הרובה (על זה כבר נאמר שלמי שיש פטיש ביד רואה בכל בעיה מסמר - לאשכול היה שכל בראש ולא פטיש ביד). כך למשל אמר בישיבת ועדת השרים לביטחון (אז לא קראו לזה קבינט ולכן התקבלו החלטות חכמות) ב-2 ליוני 1967: "...נניח ששברנו היום את כוחו של האויב הרי מחר צריך לבנות מחדש את כוחנו, כי גם אנו הרי הפסדנו מכוחנו.... אם בכל עשר שנים נצטרך להלחם, נצטרך לחשוב האם יש לנו בן ברית שיעזור לנו או שהיום אנו אומרים לבן הברית ומחר אומרים לו אנחנו מצפצפים עליך".
בסופו של דבר התברר שאותו אזרח, לוי אשכול, ניווט בתבונה את המדינה והוביל את ישראל לאחת מהצלחותיה הצבאיות והמדיניות הגדולות בתולדותיה (אם לא החשובה שבהם).
האם מסמסנו את הישגי המלחמה? האם את פירות הבאושים של "ההתאהבות המשיחית" בהצלחותיה אנו אוכלים עד היום זו כבר שאלה אחרת המשמשת כרקע לסדר היום הלאומי שלנו מאז 1967 ועד היום ונשאירה לימים אחרים.
