השבוע ציינו חמישים שנה למלחמה, שפרצה באלף תשע מאות ששים ושבע. אמש, ביום שני 5 ביוני, רציתי להיות עם אלפי יהודים וערבים, שצעדו בקריאה לשים קץ לחמישה עשורים של שליטתנו על העם הפלשתיני.
לצערי, מסיבות בריאותיות לא השתתפתי בהפגנה, שהיה לי חשוב להיות בין משתתפיה. חשוב היה לי להיות בין אלפי מפגינים הנחושים להעלות את הדרישה לשים קץ למציאות של בניית מדינה, הגוזרת על עצמה להעמיק את האיבה מול קהילייה של יותר ממיליארד מוסלמים. להעמיק איבה מול קהילייה גדולה ברחבי העולם התומכת בהקמת מדינה פלשתינית. להעמיק איבה מול עולם שממאן, לקבל קיום של עם כובש - ישראל ועם נכבש - פלשתין.
מטרידה אותי השאלה מדוע קשה לי לשכנע חלקים גדולים בחברה הישראלית, בה אני חי, להיות שותפים להתלבטויות ולפקפוקים לנוכח עצם קטל האדם ההדדי המתמשך דור אחר דור, ולא לראות שינויים בלתי נמנעים, שהתחוללו בשתי החברות עקב מאבק אלים בלתי פוסק, ולהיות מודאג משינויים באופי ובתרבות של שתי החברות.
קשה לי לקבל מציאות בה חברה, שהקימה מדינה כדי להגשים יעדים מוסריים, איבדה כה הרבה מן האשראי שהיה לה בבנק האהדה בעולם ביום כ"ט בנובמבר 1947. מטריד אותי הסחף, שגרר את החברה בה אני חי, לעבר קבלה והשלמה עם מציאות של הכיבוש והתעלמות ממה שהוא טומן בחובו. מטרידה אותי מציאות של חברה המסמאת את עיניה לראות כיצד עולם מיסטי עושה שמות בקיומה של החברה הישראלית.
אני כואב את המתהווה בחברה, המתמסרת מרצונה החופשי לנביאי שקר, המעלים אותה על שרטון
המעוגן בדפוסי ראייה מיסטית משיחית המציגים את ששת ימי בריאת העולם על אותה סקאלה של ששת ימי הניצחון במלחמה ביוני 1967. לשם כך אף גייסו את הנוכחות האלוקית לכוחות אופוריית הניצחון. כשמיסטיקה מנווטת מדיניות היא הופכת למלכודת דמים. מלכודת סגידה משכרת ומשקרת לאלוהי הכוחנות, כי "בעזרת השם" ננצח ונביס את כל אויבנו. אני כואב את "החוסן" של ב"עזרת השם".
מטרידה אותי סגידה מרקיעת שחקים לכוח הצבאי, שפשט כנגע ממאיר אצל קברניטי המדינה, הממאנים להקשיב למורשת כתובים, הדורשת בחינה של דרכים אחרות:
"וְאָמַרְתִּי אֲנִי טוֹבָה חָכְמָה מִגְּבוּרָה... טוֹבָה חָכְמָה מִכְּלֵי קְרָב " (קהלת ט' 16-17). חבל מאוד, שלא אמצנו את האזהרה של קהלת, לא ללכת בדרך ש"הסכל הולך" המאמץ דפוסי "פטריוטיות", שאינם מחויבים לערך העליון של החיים, אלא רק לפתרונות קיצוניים ולוחמניים, "צ'יק צ'קיים", פתרונות כוחניים, חדים וחלקים. ממאנים לבחון כל חלופה אחרת לשימוש בכוח.
אני מוצא עצמי משוטט באירועי הזמן וחוזר חמישים שנה, כשהייתי חייל מילואים ברמת הגולן, במוצב תל שאמס בעומק השטח הסורי. יצאתי לאותה מלחמה כשבוי בכבלי הקונצנזוס, לפיו יצאנו למלחמת מגן. ראיתי בשטחים שישראל כבשה - כפי שגם הוצהר על-ידי קברניטי המדינה - פיקדון שיוחזר מהר לבעליו(!!!) תמורת כניסה למו"מ על הסדר שלום סופי.
אני מודה, שיותר מדי מאוחר אימצתי גישה אחרת, שלמרבה הצער, היא דעת מיעוט בציבור הישראלי. אימצתי גישה המחייבת אותי לשחות נגד הזרם, שהמלחמה ב-1967 העצימה את עוצמתו העכורה של הזרם הרווי במטעני אווירה משיחית.
בהפגנה לציון חמישים שנות כיבוש שנה, שנמנע ממני להשתתף בה, רציתי להביע את כאב חטא היוהרה שפשט בתוכנו. יוהרה שאינה רואה,
שבצדק אוכלוסייה נכבשת מפתחת משטמה חסרת מעצורים כלפי חברה כובשת. בשטחים - שחשבתי לתומי לפני 50 שנה, שהם רק פיקדון - קמו התנחלויות רבות ומאות אלפי
מתנחלים התיישבו בהן. היום בפתחה של השנה החמישים ואחת מאז אותה מלחמה ממשיכים להתעצם תרבות השכול ופולחן המוות, המקבלים מוות של אדם באיבו כחלק מההוויה הישראלית, כמס מתחייב לקיומה של מדינת ישראל.
מה שנותר לי לאחל למדינה, שהיא כה יקרה לי, שיעמדו לנו הכוחות להביא מהר את היום, בו נצעד - יהודים וערבים - במצעד שמחה של קץ הכיבוש. יום בו נמחק את הזיות תוכנית ההכרעה של סמוטריץ', שיש להן מהלכים בממשלת ישראל, לפיהן: או שהפלשתינים יקבלו את היותם נחותים בשליטת ישראל, או שיסכימו להגירה מכאן, ואם כלפי שני הפתרונות האלו יביעו התנגדות, ניתן לחיילנו לעשות את העבודה.
מדינת ישראל לא תוכל להמשיך להתקיים, אם לצידה של מדינת ישראל לא תקום מדינה פלשתינית. 