לתפקוד מיטבי של מפלגה נדרש ראש מנווט אחד וחברים חדורי מטרה הפועלים יחדיו. עדיפה מפלגה של אנשים בינוניים הפועלת בהרמוניה, ממפלגה של כוכבים שכל אחד מכוון בה לכיוון אחר ושואף לנווט את הספינה בעצמו.
איך ראש
ממשלה יכול לנהל מדינה כשכובלים אותו מכל כיוון ואפילו
מפלגתו אינה מבצרו? צדק נתניהו כשטען כי הגבלת השלטון לשתי קדנציות ראויה רק בשיטת משטר המאפשרת לעומד בראשה לתפקד. נשיא ארה"ב יכול בקדנציה אחת לקדם דברים שראש ממשלה בישראל לא יכול להזיז בעשרים קדנציות רצופות.
אינני רואה פגם בכך שנבחרת ייחודית ומצומצמת של בכירי המפלגה, תבחר את העומד בראשה, והראש הנבחר יקבע את הנבחרת שהוא מאמין בה לשם מימוש יעדיו. לא אהבתם את הנבחרת? אל תצביעו למפלגה. אין כאן שום דיקטטורה. אני מעדיף דמוקרטיה שבה בוחרים נבחרת הפועלת בהרמוניה מדמוקרטיה שבה בוחרים סלבריטאים בודדים ופופוליסטים שאין שום חיבור ביניהם. הכוכבים יכולים לעבור כמו כלום ממפלגה למפלגה ואף להקים אחת משל עצמם ולהציע בה את פולחן אישיותם כמצע. פלא שהמפלגות הגדולות התכווצו?
הפריימריז משחית כאשר חבר מפלגה נתון לחסדי בוחריו ולא למפלגתו, הוא חייב לבלוט, להיות פופולרי ולעסוק בטיפוח תדמיתו. אחד כזה יעמול על הוזלת מחיר הלחם כדי שכולם ידעו שהוא חברתי, אך ימנע מלהודות בכך שהורדת מחיר הלחם הובילה בעקיפין לעליית מחירי הביצים והסוכר.
אוהבים להכפיש את ראש הממשלה בטענה שהוא מרחיק הצידה שרים איכותיים, אך איזה מנהיג יכול לתפקד בהרמוניה עם אלו שנושפים בערפו כל הזמן? אם ההכרעה לגבי הנהגת המפלגה הייתה נמסרת לוועדה מצומצמת ולא נקבעת בפריימריז, אז ראש המפלגה היה מתפקד טוב יותר לצדם של הח"כים המוכשרים והם היו מנצלים את כישוריהם כדי לרומם את מפלגתם ולא את עצמם.
חבל שחלק רב מהאנרגיות של כל המפלגות מתבזבז על פריימריז ויריבויות פוליטיות אישיות המערימות קשיים על העבודה המשותפת של הח"כים האמורים לפעול יחדיו לשם מימוש מטרותיהם המשותפות.
בקבוצת כדורסל לא נדרשים רק קלעים. יש מקום גם לאלו שעושים עבודה שחורה שרק מומחי כדורסל אמיתיים יודעים להעריך אותה בניגוד לאחרים המייחסים את החשיבות לקלעים בלבד. אותו הדבר בפוליטיקה ולכן, כדי להצליח בפריימריז כולם מנסים לקלוע סלים (חלקם פופוליסטיים ומיותרים) ואין כבר ערך לעבודה השחורה מסביב שסייעה בעבר למפלגות הגדולות להיות באמת גדולות.
שיטת הפריימריז גם מאפשרת יתרון למועמדים מקושרים עם מרפקים על פני מועמדים איכותיים, ושוב כולנו משלמים את המחיר, בייחוד כשנבחרי הפריימריז מחויבים לפעילים שבחרו אותם יותר מאשר למפלגה ולעם. לא חבל שאנשים מוכשרים ויצירתיים יישארו מאחור כי אין להם מרפקים?
צחוק ממצע המפלגה כל אחד יכול היום להתפקד למפלגה שיש בה פריימריז, גם מבלי להזדהות עם מצא המפלגה ומבלי להתכוון להצביע עבורה. תמורת כמה שקלים בשנה יכול תומך מר"צ נלהב לבחור ברשימה מתונה או לא אטרקטיבית בליכוד כדי לחבל בסיכוי שלהם לזכות או כדי למזער נזקים מבחינתו, כיוון שברור לו שהליכוד ינצח. אך לא צריכים להרחיק עד תומכי השמאל הקיצוני. גם אוהדי
ברוך מרזל ומיכאל בן ארי יכולים להתפקד לליכוד ולנסות לקדם מועמדים ניצים הקרובים יותר לעמדתם ואותו הדבר לגבי תומכי השמאל הקיצוני המתפקדים למפלגת העבודה מבלי להתחייב אליה בקלפי, מתוך תקווה לקדם מועמדי שמאל הקרובים יותר לאג'נדה שלהם (ולא חסרים ח"כים במפלגת העבודה שקרובים למר"צ מבחינה רעיונית יותר מאשר לעמדות מפלגתם). מסתבר שהמפלגות הפכו לשוק, והמצע שלהן הוא בגדר המלצה.
מפורסמים כמו ראשי ערים, אנשי צבא, ואנשי תקשורת, יכולים להצטרף לאחת המפלגות, ומכוח אישיותם האהודה הם מצרפים אחריהם המונים מבלי שאלו ידעו את דעותיהם הפוליטיות האמיתיות של אלו שהם נוהים אחריהם. לפעמים גם המתמודדים עצמם לא סגורים לגבי האג'נדה שלהם אך הם רואים במפלגה קרקע נוחה לזכות בתפקיד וכל אחד מצטרף לנבחרת שבה הוא מעריך שסיכוייו להצליח ולהתקדם גדולים יותר. האופציה לשחק בין המפלגות מבלי להיות מחויב למצע שלהן היא צחוק מהדמוקרטיה וזה די מפחיד. כבר כעת ישנם ח"כים בשורות הימין שיכולים להשתלב היטב במפלגות השמאל וסביר להניח שישנם גם ח"כים שמאלניים שישמחו לערוק לימין תמורת כיבודים רציניים וגם המעבר בין מפלגות השמאל או בין מפלגות הימין השונות שרירותי. האידאולוגיה מתה כי הרצון של המפלגות להיראות דמוקרטים פתח דלתות לטריקים מאוד לא דמוקרטיים ורק השיטה הישנה תוכל לשפר את המצב (למרות ששיטה מושלמת איננה קיימת).
פייגלין בזמנו ניסה לגנוב את מפלגת הליכוד ולרגעים מסוימים אף נוצר הרושם שהוא מצליח, אך כשפרש מהמפלגה הוא קרא לתומכיו שלא להצביע בעדה ואפילו נמנע מתמיכה במפלגה ימנית אחרת כברירת מחדל. האם פייגלין בכלל ימני? התקשורת שאוהדת אותו באופן מחשיד, רומזת שלא. מסתבר ששיטת הפריימריז פותחת את המפלגות למועמדים הזרים להן ואף נותנת להם במה.
הצרה היא ששיטת הפריימריז נחרטה בתודעה כחלק בלתי נפרד מהדמוקרטיה ומעטים המעיזים לוותר עליה. כל אחד רוצה להראות שהוא יותר נאור ומתקדם מהשני וככה החלו הדיבורים גם על פריימריז פתוחים המאפשרים חופש הצבעה גם למי שלא חבר באותה המפלגה. אם פייגלין לא שינה את דעתו בעניין (ואני לא מעודכן) אז הוא חותר לכך בבחירות הבאות במפלגתו וגם
זהבה גלאון ראשת מר"צ הביעה עניין בשיטה, אך לא זכתה לתמיכה מספקת מצד חבריה.
לפיד והחרדים צודקים יש לי המון טענות נגד
יאיר לפיד אך אינני שותף לטענה שהוא נוהג כדיקטטור. מי שמצביע למפלגתו מצביע בראש ובראשונה עבורו (לחברי מפלגתו האחרים לא מובטח בכלל מנדט לו ירוצו לבד). לפיד נהג בחכמה כשהעניש את חברת מפלגתו
עדי קול, לאחר שהעזה להפר משמעת סיעתית בכנסת הקודמת והצביעה על-פי צו מצפונה. המסר החד-משמעי לשאר חברי הסיעה הועבר בהצלחה. הלכידות במפלגתו של לפיד, המחויבות של כל חברי סיעתם להצלחת המפלגה וההימנעות מיריבויות מביכות בבית, העניקו עתיד למפלגת "יש עתיד" שאני ורבים אחרים ניבאנו לה היעלמות מהמפה הפוליטית, בניגוד למציאות שחלה בפועל על אותה המפלגה שלא רק שורדת אלא גם זוכה לסקרים מחמיאים.
גם במפלגות החרדיות נמנעים מהפריימריז וגם הן מפלגות דמוקרטיות לגיטימיות. בוחרי הרשימות הללו בוחרים באופן דמוקרטי במורי הדרך הרוחניים של אותן המפלגות כי הם סומכים עליהם בעיניים עצומות וסומכים על דעתם בכל עניין ועניין, כולל בבחירת הנציגות שלהם לכנסת.
גוש מלוכד וגדול יכול להבטיח הבטחות ידוע שלפני הבחירות מבטיחים הבטחות ואחר כך לא מקיימים אותן. לא תמיד הנציגים בכנסת רוצים לרמות. לפעמים הם באמת כבולים ולא יכולים לממש את הבטחותיהם. כשכל מפלגה תהפוך לגוש מלוכד, יוכלו מנהיגי המפלגות להבטיח הבטחות ולהתנות את קיומן בכוח שייתן להם הציבור, אך כשהאופוזיציה נמצאת בתוך המפלגה עצמה אז כוחה פוחת וגם היכולת של מנהיגיה להבטיח הבטחות. כשחברי הכנסת יהיו מחויבים למפלגתם ולא לתדמיתם האישית יוכלו ראשי המפלגות להבטיח הבטחות ולהתנות את מימושן בכוח הפוליטי שיקבלו מהציבור, ואולי זה יוביל לחזרתן של המפלגות הגדולות (40 מנדטים ומעלה) ובמפלגת השלטון יוכלו לשדרג את הסיסמה מ"ליכוד גדול מול כל השמאל" ל"ליכוד גדול מול כל השמאל ומפלגות הימין האחרות שחונקות".
