מפגש טראמפ בבריסל (25.5.17) עם שותפיו בנאטו ומנהיגי גוש ה-7G, הבליט את הפער האידיאולוגי שנוצר בין ארה"ב הרפובליקנית לאירופה האמורפית. ההומוגניות היחסית של ארה"ב, הופכת את השונות בתוך המדינה למחלוקת מפלגתית חריפה, אך אינה משתקפת כלפי חוץ כניגוד אינטרסים מהותי. החלפת אובמה בטראמפ, מבטאת לפי שעה שינויי מדיניות ולא שינויי כיוון והשקפת-עולם. מאידך-גיסא, אירופה איננה פדרציה ומידת ההומוגניות בין 27 יחידות הקהילה, גם אחרי פרישת בריטניה, קטנה בהרבה מזו הקיימת בישות הפדרלית האמריקנית.
עידן אובמה בארה"ב, היה עבור הקהילה האירופית בגדר "זריקת טשטוש", שהתפרשה כאילו "מנהיגת העולם החופשי" משדרת על אותו גל אידאולוגי. בעוד ארה"ב הייתה במשך למעלה מיובל שנים השכפ"ץ של אירופה מול איומים גלובליים ונשאה בעיקר הנטל הכלכלי והצבאי, אימצה אירופה לעצמה מעמד של הכוח המניע את השיבוש הפוסט ליברלי והפוסט מודרני. מהפכה מדומיינת זו חלחלה - מטעמים המצדיקים דיון נפרד - לקבוצות ולמוסדות בארה"ב, שרובם נמצאים במרחב ההשפעה הפוליטית של המפלגה הדמוקרטית. פרישת בריטניה - אחד משלושה הכוחות החזקים ביותר בגוש האירופי - בהנהגת המפלגה השמרנית, הבהירה עד כמה אירופה אינה מאוחדת. עוד הבהירה הפרישה, ש"הממלכה המאוחדת" עדיין דומה בהשקפותיה לארה"ב יותר מאשר לאירופה. פרישה זו עתידה לגרום להיווצרות גוש מערבי חדש והומוגני יותר,
הגוש האנגלו-אמריקני. במפגש בריסל באו לכלל ביטוי בולט הבדלי הגישה האידיאולוגיים בין ממשל טראמפ והמפלגה הרפובליקנית ל"אירופה המאוחדת" והפוסט-ליברלית ד'היום. לפני עידן טראמפ, ההרמוניה האידיאולוגית לכאורה בין ארה"ב לאירופה, במיוחד מול גרמניה של מרקל, נבעה מגישותיו העקרוניות של אובמה למהות הדמוקרטיה ולפרצופו המועדף של היחב"ל. אובמה, תומכיו ושותפיו האירופים, סברו שעליהם "לחנך את העולם" לנהוג על-פי דרכם והקדיחו את תבשיליהם בזה אחר זה, בעיקר במזרח-התיכון. טראמפ לעומתם, נוהג
בקשיחות קולגיאלית רבה מדי, אבל איננו שואף "לחנך את העולם". גישה זו, מפתיעה את האירופים ומטרידה את שלוותם בת מחצית המאה. צפוי שתיצור חיכוכים חריפים בתוך הגוש המערבי,
ואי-יציבות במערכת הבינלאומית. סלע המחלוקת העיקרי בפגישת בריסל היה הסכם פריס בעניין צמצום השימוש באנרגיות מזהמות ומעבר מהיר לשימוש באנרגיות ידידותיות לסביבה. ההסכם מבוסס על הדעה הרווחת בדבר ההשפעה המכרעת של שריפת דלקים מזהמים על ההתחממות הגלובלית ושינויי מזג-האוויר. בעניין זה קיימת הסכמה בינלאומית רחבה אבל לא תמימות דעים. נוסף לכך, גורס טראמפ שההסכם עליו חתם אובמה, איננו הוגן מבחינה כלכלית כלפי ארה"ב. עמדה זו הציג במפגש בריסל ונתקל בהתנגדות כוללת לפתוח את הדיון לשינוי מחויבויותיה של ארה"ב כלפי הקהילה הבינלאומית. משלא הושגה הבנה בנושא, איים טראמפ בפרישה מההסכם, שעליה הודיע ב-2.6.17. האולטימטום נתפס כפגיעה מכוונת במאמץ הבינלאומי לשימור הסביבה וכהתנהגות אנטי-סולידרית. טראמפ מצדו גורס שארה"ב נשאה ונושאת בעול האינטרסים הבינלאומיים יותר מכל מדינה אחרת בעולם, ותפקידו הוא
לדאוג בראש וראשונה לאינטרסים שלה. גישתו הבינלאומית של טראמפ נשענת על יחסים דו-צדדיים בין מדינות בתחום המדיני ובתחום המסחרי-כלכלי. טראמפ איננו חסיד הגושים הבינלאומיים והגלובליזציה. גישה זו מובנת, משום שלארה"ב כבעלת הכלכלה הגדולה בעולם, יתרון ברור ביחסים בי-לטרליים כמעט מול כל מדינות העולם. הגוש האירופי, סין, יפן והודו הם הגורמים הכלכליים-מדיניים החזקים ביותר הניצבים על דרכה של ארה"ב ורוסיה היא איום צבאי אך לא יריב כלכלי. פרישת בריטניה מהקהילה, מחלישה את הגוש האירופי ומחזקת את ארה"ב.
בראשותה של תרזה מיי, בריטניה ממשיכה להיות שותפה קרובה של ארה"ב בנאטו ובגוש המערבי בכלל; ונראה שהצרוף ארה"ב ובריטניה יהיה בו דומיננטי. בריטניה הולכת לבחירות בעוד פחות משבוע. כאשר הכריזה מיי על הקדמת הבחירות, היה יתרונה בסקרים על הלייבור בראשות קורבין, למעלה מ-20%. לאחרונה הצטמצם יתרון זה בכמחצית. הדילמה עתה היא האם תוצאה זו מקרית ונקודתית או שהיא משקפת מגמה, שאם תימשך עלולה לסכן את החלטת ה-BREXIT.
ניצחונו של מקרון בבחירות האחרונות בצרפת, מנע שבר מיידי נוסף בקהילה האירופית. אולם, הכוחות הצנטריפוגליים בה, מאיימים בהתמדה על שלימותה. כוחות אלה כוללים מאבק אידיאולוגי חריף בין גורמים פוסט-ליברלים לשמרנים (רפובליקנים), כשלים וקשיים בתחום המלחמה בטרור, הגירה בלתי נשלטת שמכרסמת בסולידריות הפנימית, איום מתגבר (לדעת אירופה) מצד רוסיה וקשיים כלכליים ברוב מדינות הגוש. בטווח הקצר השאלה תוכרע על-פי תוצאות הבחירות, בסתיו הקרוב, בגרמניה. לאחר מכן יהיה המכשול העיקרי בגוש האירופי פער עמדות בין רוב מדינות מזרח אירופה לקו המובל ע"י גרמניה של מרקל, צרפת וסקנדינביה
משבר בריסל שב ומציף את סוגית
הפרדיגמה השלטת ביחב"ל - ריאליזם, ליברליזם לזרמיו וקונסטרוקטיביזם. אני סבור שאין בסיס לספקות מסוג זה משום שבעולם כאוטי כעולם היחב"ל, הגישה השלטת הנכונה הייתה ונותרה בתחום
הריאליזם - מאזנים של כוח ואינטרסים בין מדינות לאום. מדינות לאום נוהגות לחפש הסדרים בין-מדינתיים לייצוב וחיזוק מעמדן מול מעצמות או גושים אחרים. המעצמות הקיימות ורוב אלה שבדרך, הן צורה כזו או אחרת של פדרציה, עם ממשל מרכזי שמיצג את הפדרציה כלפי חוץ, בשפה אחת ובמדיניות פדרטיבית אחת.
הקהילה האירופית אינה כזו וניסיונות-עבר להגיע למבנה אחוד, כשלו עד כה. חברות הקהילה עצמאיות מדי ביחסי החוץ שלהן ומוסדותיהן המדינתיים חזקים מדי מול מוסדות הקהילה.
במצב זה התחרות בין מדינות הגוש מחלישה את כוחו ופוגעת ביעילותו. ראה שנוכח החלשות מגמות הגלובליזציה בהשראת טראמפ, ארגון הקהילה האירופית לא יוכל לפסוח על הסעיפים עוד זמן רב; או שיתקדם לקראת פדרציה אמיתית, או שיתפרק; בריטניה היא, כנראה, הסנונית הראשונה.
ביחסים העתידיים בין ארה"ב לאירופה, היכולת להגיע להרמוניה טובה יותר, קשורה בשאלה מול מי וכיצד תנהל ארה"ב את הקשר. לדידו של טראמפ, עדיף המצב בו יכולה ארה"ב לנהל דיאלוג נפרד מול כל מדינה. בהדברות כזו פערי העוצמה בין הצדדים יוצרים פערי ציפיות וסגנון. הוויכוח האחרון בבריסל - אומנם במסגרת נאטו - המחיש זאת היטב. לעומת זאת, בין שני גושים בעלי אינטרסים משותפים חזקים, עוצמה צבאית וכלכלית שווה בקרוב, אידאולוגיות דומות ותרבות השואבת מאותם מקורות, קיימת התכנות טובה יותר לאיזון ושת"פ ארוך-טווח ויציב. בכדי לצמצם את חוסר האיזון הקיים בין ארה"ב לאירופה,
על אירופה לקבל את תביעתו של טראמפ ממנה: "שותפות אמת". נראה שהזירה הבינלאומית מתגבשת כגושים גדולים, שרובם עולים על במת ההיסטוריה כמבנים פדרטיביים מוגמרים, או כפדרציות בהתהוות מתוך הסכמה, לשם תפיסת מקום מרכזי במבנה החדש, המתהווה. סין והודו הן ענקים מוגמרים בצמיחה. ארה"ב, ענק מוגמר בשלושה מתוך ארבעה הפרמטרים החשובים ביותר להגדרת עוצמה לאומית: צבא, כלכלה, טריטוריה ריבונית ואוכלוסייה.
לקהילה האירופית פוטנציאל להפוך לענק הבא, אם תתאחד. פוטנציאל נוסף, אך מגובש הרבה פחות, קיים גם בדרום אמריקה ובמזרח התיכון. בעת גיבושם של הגושים הנוספים, מדינות קטנות בסביבתם יצטרכו לבחור עמדת-ייחוס אל אחד מהם, בכדי לא להיוותר בגפן ובעמדת חולשה מובהקת. ניסיון הדור האחרון מוכיח שהמבנה המדינתי ופדרציה של מדינות הם המערכים המתאימים ביותר לארגון עולמי בר-שליטה של מיליארדי בני-אדם.
משנתו של סמואל הנטינגטון על התנגשות הציביליזציות הממשמשת ובאה, נראית לי כיום כ"גיהוק היסטורי" שמעליו ניצב סימן שאלה גדול. סימן השאלה מתייחס לכיוון ההתפתחות בפועל של המערכת הבינלאומית. האפשרות שעליה הצביע הנטינגטון - חליפות איסלאמית; האיסלאם הקיצוני בלבוש כזה או אחר, יקים חליפות, כשהוא חורת על דיגלה את נס שיעבוד העולם כולו לאיסלאם, עדיין אפשרית, אך מאוד בלתי סבירה. אפשרות שניה היא שלאחר שאיסלאם זה יוכה צבאית ופוליטית, יוותר ללא הישגים בעין שמקנה לו האלימות, יאבד את כוח המשיכה האידאולוגי העיקרי ואת הסיכוי שהמונים יראו בו פתרון לצרותיהם בזמן רלוונטי. לפיכך, צפויה היעלמותו בהדרגה והחלפתו במבנה מדינתי, פדרטיבי, ענק, של מדינות המזרח התיכון הסוניות, בדומה לענקים האחרים שהוזכרו לעיל.
לאפשרות השנייה סבירות גבוהה יותר, מפני שדרך האלימות הקיצונית של האיסלאם הפונדמנטליסטי, מחוללת תנועת-נגד חזקה שתביא לסופו.
התפתחות בכיוון זה תלויה במהלכיו של טראמפ ובמנהיגותה של ארה"ב. על-רקע המשבר עם ארה"ב, שאני רואה כתגובת הסתגלות זמנית של אירופה ה"מפונקת", הבעיה המתפתחת באירופה היא יחסי שנאה-אהבה-פחד-שותפות-ניגוד בין רוסיה לקהילה האירופית. לאחר התפרקות בריה"מ, מיהרה אירופה לצרף לקהילה, בחסות העוצמה האמריקנית, את רוב מדינות מזרח אירופה, שהשתחררו.
1 מדובר בשטח ריבוני של כ-1.4 מיליון קמ"ר ואוכלוסייה של למעלה מ-172 מיליון נפש.
2 החזרת השפעה רוסית על שטחים אלה בשילוב עם חלק ממדינות הקווקז, שגם עליהן שלטה בעבר בריה"מ, תפתור לרוסיה את בעיית מיקומה במערכת גושי המעצמות העולמיות המתהווה. לארה"ב ואירופה המערבית תהיה זו מכה פוליטית ממשית וסביר שינסו למנעה. אולם, התהליכים שהתחילו להסתמן באירופה בחדות גוברת בעקבות הקרע עם טראמפ, הופכים אופציה זו, גם אם היא עדיין מטושטשת ורחוקה, לאופציה פוטנציאלית גם אם לא לגמרי רצונית.
המשחק: רוסיה, אירופה, ארה"ב, מזרח-תיכון, הופך למשחק "עדין" והרה משמעות לכל אחד מהשחקנים המשתתפים בו. גם השחקנים הראשיים וגם "הקיביצרים" שמסביב צריכים לעשות חישוב זהיר ומדויק בכל צעד מהותי שהם נוקטים, לבל ידרדרו את מצבם ללא תקנה בתהליכים אלה.
ההשלכות האפשריות של מגמות אלה על הביטחון הלאומי של ישראל רגישות לא פחות. התגבשות מערכת פדרטיבית ערבית גדולה ליד ישראל, בתמיכה של המערב, בהתחמשות מסיבית בציוד אמריקני מתקדם ומתוך העדפה ברורה לשיקולים גלובליים על שיקולים מקומיים, מחייבת קשיחות ישראלית מול כל אפשרות לשינויים בלתי-הפיכים ובעלי פוטנציאל איום קיומי. תהליכים הדרגתיים ארוכי-טווח, הם סיכון אסטרטגי מפני שהם לא וודאיים ומפני שקשה מאוד לזהות את נקודת האל-חזור בהם.
