הסקר הזה נולד בעקבות ממצאי הסקר של ערוץ 2, שקבעו כי 47% מכלל הציבור מוכנים להסכם שלום המבוסס על פתרון שתי מדינות על בסיס קווי 67', עם חילופי שטחים ושמירה על גושי היישובים. השמאל חגג את שמחת העניים שלו באומרו שהממשלה מאמצת מדיניות המנוגדת לרצון בוחריה.
אנחנו שבעי מניפולציות פוליטיות ומדיניות. 50 שנה מוכרים לנו את רעיון חלוקת הארץ, אך מעטים מגיעים במחשבתם לגולת הכותרת של כל הסדר מדיני: סוגיית ירושלים. אפשר לדבר על שומרון ויהודה ושכונות ערביות ושאר ירקות. אלו דיבורי סרק. בסופו של כל משא-ומתן נידרש לשאלה הגדולה מכל: חלוקת ירושלים העתיקה או מסירתה המלאה לזרים.
המונח "ריבונות מלאה" ברור. לעומת זאת, "ריבונות חלקית" פירושה חלוקה בעיר העתיקה בין הרובע היהודי לרבעים אחרים ובין הר-הבית לכותל המערבי, בסגנון הצעות קלינטון ואחרים.
אגב, "חלוקת העיר" מניחה שהפלשתינים מסכימים לה. המכיר את הרטוריקה הפלשתינית יודע שאין שם מי שיחתום אפילו על הסכם כזה. בניגוד לתעמולה של ארגונים מסוימים, הביטוי "מדינה פלשתינית שבירתה מזרח ירושלים" אינו מתכוון לשכונות ערביות ממזרח לעיר, אלא לריבונות פלשתינית על העיר העתיקה.
חסידי חלוקת הארץ יכולים להמשיך להטיף על "שתי מדינות", אך התוצאות שלפנינו מראות באופן די נחרץ שרוב מוחלט בציבור - יהודים וערבים כאחד - מתנגד להסדר מדיני כלשהו בתמורה לריבונות פלשתינית מלאה (84%) או חלקית (67%) בירושלים העתיקה. אם בציבור הכללי כך, על אחת כמה וכמה בציבור היהודי. אפילו בקרב השמאל המתון קיים רוב המתנגד להסדר מדיני בתמורה לריבונות פלשתינית מלאה.
ומה עמדת הפלשתינים? בשיח הפלשתיני לא רק ההר "למעלה" שייך להם, אלא גם הכותל המערבי הוא חלק ממתחם פלשתיני אחד (הר-הבית "על כל כתליו", כלשונם). כששאלנו את 16% שהסכימו לריבונות פלשתינית מלאה בעיר העתיקה, אם ישאירו את תמיכתם, גם אם הכותל המערבי יעבור לריבונות פלשתינית - נסוגו שני שלישים מתמיכתם, ונותרנו עם פחות מ-5% מכלל המדגם המסכימים להסדר שלום בתמורה לריבונות פלשתינית מלאה על ירושלים. כ-95% (יהודים וערבים) מתנגדים להסכם שלום כזה!
שאלת המרכז הממצא המרתק הוא עמדת ה"מרכז". אם המחשבה הרווחת היא שהמרכז הוא שמאל בתחפושת, עולה מהסקר שהמרכז עזב את השמאל ונדד ימינה. היוצא מכך הוא שלא ברור מדוע בבואה להקים קואליציות, התקשורת מחברת באופן טבעי את המרכז עם השמאל (מרכז-שמאל) ולא עם הימין (מרכז-ימין), חיבור שהוא יותר הגיוני. אלא אם כן מדובר במשאלת לב של עיתונאים מסוימים.
החלוקה האידיאולוגית בין משתתפי המדגם מלמדת על המפה הסוציו-פוליטית המעודכנת: 7% הגדירו עצמם ימניים מאוד, 38% - ימניים, 34% הגדירו עצמם מרכז, 13% - שמאל ורק 3% הגדירו עצמם שמאליים מאוד (ל-5 אחוזים היו תשובות אחרות).
אין ציונות בלי ירושלים למטיפים על תמיכת הציבור ב"שתי מדינות", כדאי לחזור על הממצא הבא: כששאלנו את 84% המתנגדים להסדר מדיני, אם היו משנים את עמדתם לו ידעו שבלי מסירת ירושלים לפלשתינים לא יהיה לעולם שלום - ענו 87% מהם בשלילה. במילים אחרות, מדובר על 73% מכלל המדגם, המעדיפים את ירושלים על-פני הסדר מדיני כלשהו. זה רוב עצום, הגדל עוד יותר אם מבודדים את הציבור היהודי.
המשמעות החשובה העולה מהסקר היא חשיבותה של ירושלים כגורם ממשי בחישובים הפוליטיים והמדיניים, וחשיבותה כסמל על-פני הדיבורים הכאילו רציונליים והזלזול בקרב קבוצה ידועה אצלנו בסמלים דתיים והיסטוריים. הסמלים האלה החזיקו אותנו כעם אלפי שנים, והם גם השיבו אותנו ארצה. התנועה הציונית ידעה לבחור בשם הנכון, המכיל בתוכו את ציון - היא ירושלים. לא היה סיכוי למהפכה ההיסטורית שהיא חוללה בתולדותינו ללא חיבורה עם ציון.
הדיבורים העמומים הקבועים על "שתי מדינות" הם מסך הסוואה לאמת שמאחורי ה"פתרון" הזה: הקמת מדינה פלשתינית המוסכמת על הפלשתינים - אם בכלל - פירושה מסירת ירושלים העתיקה כולה או חלקה לריבונות זרה. ואנחנו הלא נשבעים כבר 2,600 שנה לא לשכוח את ירושלים. אז בשנת היובל לאיחוד העיר, אולי הגיע הזמן להפסיק עם העמדת הפנים?