הצעת החוק הקרויה "זכות העמידה" קובעת כי תובע שאין בידו הוכחת זיקה או זכות במקרקעין, לא יוכל לעתור לבג"ץ. מטרתה העיקרית של ההצעה הוא למנוע עתירות חסרות בסיס של ארגוני שמאל ופלשתינים בנוגע לבעלות על קרקעות שבהן התיישבו יהודים ביהודה ושומרון. למרבה הצער, נשיאת בית המשפט העליון,
מרים נאור, כבר הבהירה כי השופטים יעניקו לחוק "פרשנות מורחבת" וידונו בעתירות שכאלה גם אם יחקק החוק.
ברצוני להציע חקיקה אחרת הקובעת כי גם מי שיוכל לעתור לבג"ץ יצטרך להוכיח בדיון המשפטי את בעלותו על השטח במסמכים. הצעתי מדלגת על השלב המיקדמי של "זכות העמידה" ואומרת שאם לא ניתן למנוע את הדיון בעתירה מלכתחילה, הרי תהיה חובה על התובע להוכיח לאחר מכן את בעלותו, ורק לפי הוכחות כאלו, אם תוצגנה, יוכל בג"ץ לקבוע כי השטח שייך לעותרים.
להלן פרטי ההצעה: תאור המצב הקיים לגבי יהודה ושומרון מול המצב המשפטי הקיים בישראל: הבעיה בהחלטות בג"ץ בנוגע לקרקעות ביהודה ושומרון היא בכך שהבג"ץ מקבל אוטומטית את טענות העותרים הפלשתינים כי הקרקע הנידונה היא קרקע של העותר. הפלשתינים אינם צריכים להביא מסמכים או רישומי טאבו כדי להוכיח את טענתם. כך למשל, הבתים בעמונה וכן תשעת הבתים ביישוב עפרה הוכרו ע"י בג"ץ כאדמות פלשתיניות פרטיות של העותרים - רק עקב כך שלפי תצלומי אוויר הייתה בשטח זה בעבר שורת עצים.
האם מי ששתל את העצים הוא העותר או בעל זכות בקרקע זו?
כשישנה תביעת בעלות לגבי מקרקעין במדינת ישראל אין זה מספיק שאדם יטען כי הקרקע שייכת לו או כי אביו עיבד אותה, אלא שעליו להביא שטר מכר או רישום בטאבו להוכחת בעלותו. והנה, בדיונים על עמונה או על תשעת הבתים בעפרה לא דרשו שופטי בג"ץ הוכחה כזאת. מבחינתם מספיק היה אם תצלומי אויר ישנים הראו כי בשטח הייתה בעבר שורת עצים.
האם ישנו פלשתיני שיכול להוכיח בעלות על שטח זה?
לא כך הם היו נוהגים לגבי תביעת בעלות במדינת ישראל.
החוק הנדרש: ראוי לחוקק חוק שיקבע כי דיני הראיות (בדיון המשפטי) לגבי תביעת בעלות במקרקעין הנהוגים במדינת ישראל יחולו גם על יהודה ושומרון.
