בחינת ההתרחשויות העוברות על המערב בעשור השני של המאה ה-21, מגלה
נטייה גוברת לדיס-הרמוניה ולטירוף מערכות. מאז נפילת בריה"מ, המערב הוא למעשה ארה"ב, אירופה ומספר מדינות לווין נוספות באמריקה, אסיה ואוסטרליה-רבתי. נטייה זו מקורה בתאוריות הפוסט- מודרניות של דרידה, פוקו, בודריאר ורבים אחרים
1, שביקשו, ובמידה רבה גם הצליחו, לנתק את החשיבה וניהול החיים החברתיים והפוליטיים מן העובדות.
האמפיריקה הפכה לאינטרפרטציה והלוגיקה לנרטיבים. כלומר, העובדות הנצפות על-ידי כל בני האדם, אינן יסוד להתבוננות רציונאלית בעולם בניסיון להבין את חוקיו ומהלכיו;
לכל אדם האינטרפרטציה שלו על מהות העולם וחוקיו ועל מקומו בחברה; במקרים רבים מדי הוא בודד בתובנותיו או מיצג מיעוט מבוטל, ובכך אין שום ערך מוסף לחשיבתו הביקורתית.
בכדי להמחיש מציאות זו, אין כמו הרשתות החברתיות מי "שמנהל כיום את העולם ואת התודעה האנושית". הפרסום ברשתות הוא חזות העובדות וחזות האמת, ואין בלתו. מי שאינו נמצא ברשת - אינו קיים. הרשת היא הפוסקת בכל עניין ונושא אולם חוקי הרשת הם למעשה חוקי-אנרכיה; איש הישר בעיניו יעשה
2. הרשת היא "סביבה גלובלית".
הנגישות אליה היא אינסופית והשליטה עליה היא כמעט
אפס. יש באמירה זו מידת מה של הגזמה אולם מידה רבה מאוד של אמת עובדתית.
כיצד נבנתה ומתקיימת מציאות כזו? היא נבנית על אשליית החופש ושוויון הזכויות ועל העובדה שאת הרשת מקימים ומנהלים אנשים מוכשרים מבחינה טכנולוגית ועסקית, אבל לא בהכרח יציבים ואחראים מבחינה מוסרית וערכית. ריתום מתוחכם של חוקי "הפרשנות" ו"החופש" להגנתם והיותם ישויות בינלאומיות ורב-לאומיות, מגינים עליהם היטב מפני יכולתן של מדינות להרע להם או להצר את צעדיהם. המדינה כמוסד הפסיקה להיות הגורם המנהל את חיי האזרחים, ומעשיה והחלטותיה הם עתה, במידה רבה,
פועל יוצא של "תפוקות הרשתות החברתיות".
אולם, רשת חברתית אינה דואגת לכלכלה, לביטחון, לרפואה, לחינוך או לכל צורך אנושי או חברתי ריאלי אחר. היא מפרסמת שקיקה אופנתית ומענים נצלניים לשקיקה זו, אבל אינה יוצרת דבר מקורי משלה מלבד סגנון השיח ובכך אין לרשתות במה להתפאר במיוחד. רשת חברתית, מאידך-גיסא, היא בעלת סמכות וזכות "אינסופיות" לבקר כל פרט או ארגון, ממלכתי או פרטי, כרצונה. אלמלא התחילו המדינות להבין, בינתיים על קצה המזלג, שהרשת החברתית מחליפה במהירות את הריבון בפונקציות האוטונומיות שלו למעט זכות ההצבעה, היינו נמצאים כבר עתה בבור עמוק ומאיים הרבה יותר.
פרופיל מזוהה זכות ההצבעה - הזכות הדמוקרטית האלמנטרית - הופכת בהשפעת התקשורת הגלובלית, במיוחד הרשתות החברתיות, במהירות, לפיקציה. נומינלית הזכות נתונה לאזרחים, אולם את דעתם של האזרחים מעצבת בעיקר הרשת החברתית. העיצוב הוא עדיין סטטיסטי ומתייחס לפילוח דעות, עמדות ונטיות קבוצתיות בעלות פרופיל מזוהה. בעתיד, כאשר כלי כריית הנתונים והאנליזה במערכות ה-
BIG DATA ישתכללו מעט יותר וכמות הנתונים על כל פרט תתרחב ותתגוון, ניתן יהיה
לפתח "מנגנוני הנחייה מרחוק" אינדיבידואליים. אז יהיה שלטון הרשתות מוחלט, אף על-פי שבעליהן ומפעיליהן לא יבחרו לשלוט ולא יושבעו להיות נאמנים לחוקה לאומית כזו או אחרת. חלק מהציבור מבין כבר עתה את כיווני ההתפתחות, אך מתקשה להתמודד מולם. הלחץ המשולב של הכסף הגדול - השריד האולטימטיבי של ימי הקפיטליזם החזירי המובהק - הרשתות החברתיות עצמן והאקדמיה הפוסט מודרנית מכפיפים אותו לרצונם בקלות רבה.
התחליף "הדמוקרטי" ההולך וצובר תאוצה הוא הפגנות הרחוב. התמימים וההזויים משתתפים בהן בכדי לנסות ולהשפיע על התרחשויות שונות סביבם. ההזויים, מתוך אמונה שהעולם חי ומתפקד לפי קונסטרוקציות מילוליות ונרטיבים אוטופיסטיים, והתמימים מתוך מחשבה שניתן לנהל מדינה וחברה בכל נושא ועניין, מעכשיו לעכשיו, אם רק נאמר מה רצוננו. אין נאיבי מזה. את המידע, שטיפות המוח ותחושת "היחד" המזויפת הם שואבים - שוב - מדיווחי רשתות התקשורת ההמוניות. אם הטלוויזיה ידעה לתפלל את הציבור, הרשתות יודעות זאת טוב יותר והן יעילות בכך בהרבה.
בהגדרה רופפת ובתיאור בסיסי לגמרי, זו הסביבה בה אנו חיים ואליה אנחנו צועדים.
המערב מספק את הסביבה התאורטית, הנורמטיבית והפרקטית המתאימה ביותר
לפריחת הווית הכאוס המתפתח. בהשראת הדחיפה העצומה שקבלה הוויה זו בתקופת נשיאותו האנמית של אובמה, התפתחה המציאות אליה נכנס טראמפ, מבלי להבין לעומקם את מהות הקשיים בפניהם הוא ניצב. המרוץ לנשיאות לא חשף קשיים אלה במלואם. לאחר ה- 8.11.16, עוד בטרם הושבע, החל חש בשסע העמוק שהתהווה בחברה האמריקנית בעטיו של עידן אובמה. קשה לדעת במה האמין קודמו באמת, אבל ברור שבסיס התמיכה הפוליטית בו, מלבד האפרו-אמריקנים שראו בו "הבטחה וסמל לשוויון", הוא במרחב "ההזויים וההזיות". למרחב זה שייכים גם אבירי הפוסט- מודרנה, הגלובליזם, האינדיבידואליזם, הסוציאליזם האוטופי והתקינות הפוליטית האובססיבית - כל מי שרכב על גלים אלה בדור האחרון וביסס באמצעותם את מעמדו, תדמיתו, כוחו הכלכלי או הפוליטי וצדקתו שאינה ניתנת לערעור. טראמפ הביא אל שולחן הדיונים את הגישות השמרניות, הריאליסטיות וההפוכות לנ"ל.
תחושת עלבון במציאות החדשה, עוסקים הזרמים הללו, השווים פחות או יותר בגודלם ועוצמתם הפוליטית הנומינלית, במאבק מר על הבכורה. הניגודים העצומים שהתפתחו ביניהם והאיזון המספרי, מאלצים את המנהיגות המוצהרת לחפש הישגים וסיפוקים תיאוריים מידיים או קצרי-טווח.
הישגים ממין זה הם לרוב שליליים - הורסים ולא בונים.
טראמפ אינו מבטא את אמריקה הפוסט-מודרנית, אלא את אמריקה השמרנית, אעל-פי שהוא אינו רפובליקני מובהק. המציאות במפלגתו מוזרה: הציבור מחפש תשובות ריאליסטיות וטראמפ הצליח במסע הבחירות שלו לשכנעו שיש בידיו תשובות כאלה ויש ביכולתו לממשן. משהצליח בכך, זכה בבחירות. אולם, מוסדות המפלגה הרפובליקנית, במיוחד אלה שבוושינגטון C..D, נותרו מאחור. מוסדות אלה שקועים עדיין במשחק הישן
ותוך כדי כך מחבלים ביכולת הפעולה של טראמפ ובמעמדו הציבורי. הדמוקרטים עסקו במסע הבחירות באוטופיות שהותיר להם אובמה ו"שכחו" לשאול את הציבור מה הוא רוצה. הם ממשיכים בכך גם עתה, כשלאנכרוניזם של הבחירות, נוספה תחושת עלבון על ההפסד ותסכול על הרחקתם מעטיני הכוח הממלכתיים.
תהליכי ההתנוונות שתוארו לעיל פועלים בארה"ב, בריטניה ובשאר חלקי המערב, אף כי בעוצמות שונות. מבחינת המערב, ארה"ב היא המפתח להישרדותו ולכן גם
מעבדה פוליטית-חברתית-אידיאולוגית קריטית. הציבור האמריקני שבחר בטראמפ, נתן לרפובליקנים רוב בבית-הנבחרים ובסנט (גם אם קטן) ואיפשר לנשיא לשמר את ההשפעה השמרנית גם בבית המשפט העליון לחוקה - זרוע השלישית של הממשל החוקתי בארה"ב.
ציבור זה איננו מעוניין בהסברים; הוא מעוניין בתוצאות מהירות. טראמפ כאיש עסקים מבין זאת, אך מופרע בעבודתו על-ידי יריביו הפוליטיים, אבל הרבה יותר על-ידי חברי מפלגתו. בגלל מעמדו האקזקוטיבי המיוחד של הנשיא בחוקה האמריקנית, כישלונו יהיה בראש וראשונה כישלונה של ארה"ב.
כישלון אמריקני נוסף אחרי בוש ואובמה ובמידה רבה גם קלינטון (בקדנציה השנייה שלו), יחולל סדרת משברים פנימיים, כלכליים ובינלאומיים, מסוכנים לשלום העולם3.
לסיכום: בתמונה המצטיירת מהדברים הנ"ל, אנו עדים לשורה של דיסוננסים תפקודיים ומחשבתיים בחברה האמריקנית (החלטתו של טראמפ לסגת מהסכם פריס, 12.12.2015, אינה כלולה).
שכם אחד הפרדת הרשויות בארה"ב, מסתמנת כמכשיר כושל שמקדם את אובדן האמון הציבורי בה.
המפלגה השלטת אינה מסוגלת להגדיר מכנה משותף בין הנשיא - המנהיג המוצהר - לבין נציגויותיה בוושינגטון ובפריפריה.
טראמפ עצמו שגה, מחוסר ניסיון ואולי בגלל ייעוץ פוליטי-מנהלי לקוי, במינוי חלק מהשרים לקבינט שלו. שגיאות אלה פגמו בתדמיתו, בכושר עבודתו ובקצב קידום הנושאים המרכזיים עליהם הכריז במסע הבחירות. להערכתי, מלבד הגנרל
מייקל פלין, ראש המועצה לביטחון לאומי, טעה גם בבחירת טילרסון לשר החוץ, שהפך לשופרו של המשרד במקום למנהיגו. מאחר שהבית הלבן והמשרד אינם מתואמים היטב, הדבר מוליד דיסוננסים במדיניות החוץ האמריקנית. שגיאה נוספת היא בחירת הגנרל מטיס לשר ההגנה. מטיס הוא, כנראה, מנהיג צבאי מעולה שמכיר היטב את זירות המזרח התיכון ואסיה. אולם, לפי שעה קשה לראות בו מי שמוביל קו ברור של מדיניות ביטחון, מוצהרת ומעשית, העולה בקנה אחד עם כוונותיו של טראמפ ומשדרת לעולם בריש גלי "מצב חדש". ההפצצות בסוריה ובאפגניסטן, כאקטים חד-פעמיים, אינן מספיקות ומעידות על כך ההתגרויות הרוסיות, הצפון קוריאניות, האירניות הדאעשיות וכו', ששוחקות במהירות את האפקטים הקודמים; במיוחד מאכזבת בהקשר זה המלחמה בדאעש.
דיסוננס חמור נוסף קיים בין המפלגה הרפובליקנית לנשיא בעטיים של סנטורים, חברי בית הנבחרים ומושלים, שאינם מסוגלים להתגבר על שיקולי אגו, לוקל-פטריוטיזם צר ומאבק נגד הדמוקרטים המנסים להפילו, וללכת שכם-אחד עם הנשיא. אין זה רק צורך חיוני כלפי ציבור הבוחרים, אלא גם האמצעי היחיד שיש למפלגה נגד יריביה הדמוקרטים, שיסייע להסיט את חבריה מבזבוז זמן ומאבקי סרק תדמיתיים לעבר קידום מהלכים לטובת כלל הציבור האמריקני. קיימים לא מעט נושאים בהם ניתן להתפשר ולהתקדם ועדיף לרפובליקנים להצטייר כ"מבוגר האחראי" ולא כ"שוטה הנגרר".
כל הדיסוננסים הנ"ל הרסניים לממשל הרפובליקני ולארה"ב. העובדה שהמערכת השלטונית המוסדית אינה קולטת ומפנימה זאת ואינה נערכת בהתאם,
מטרידה מאוד באשר לגורלה ומעמדה של הדמוקרטיה האמריקנית. הניסיון ההיסטורי מלמד ששיטות ממשל שלא הצליחו למשול, ירדו מבמת ההיסטוריה יחד עם חסידיהן השוטים ומי שהניחו להם חופש פעולה.
