הקוד האתי התנגדות לקוד האתי היתממות מהולה בצביעות של האקדמיה. זעקת הפרופסורים על סתימת פיות היא זעקת המרצה -הקוזק הנגזל. בכל המהומה על הקוד האתי שפירסם פרופסור אסא כשר יש אלמנטים מובהקים ובולטים של תמימות מאורגנת וצביעות אקדמית נלעגת. בפועל לא מדובר בסתימת פיות אלא בסתימת חורים בתחום של שטיפת מוחות, הבעות דעות פוליטיות עם אג'נדה חד-צדדית מובהקת ברוח המרצים אמונתם ושאיפותיהם. רוב מתנגדי הקוד האתי הם מגדולי ומסוכני סותמי הפיות לכל אלה שלא חושבים כמוהם. והנה מספר דוגמאות להמחשה:
1. בקדנציה הראשונה של נתניהו כראש
ממשלה, הוא הוזמן לטקס והרצאה באוניברסיטה העברית בירושלים. כ-40 מרצים, פרופסורים ועמיתיהם חתמו על מכתב פניה להנהלת האוניברסיטה לבטל את בואו של נתניהו בשל עמדותיו ודעותיו הפוליטיות.
2. הנהלת אוניברסיטת חיפה הציע להעניק פרס מיוחד לפרופסור אומן זוכה פרס נובל בכלכלה. המרצים וסטודנטים ערביים של האוניברסיטה הקימו קול זעקה והטקס והפרס בוטל בשל דעותיו ועמדותיו הפוליטיות ימניות.
3. מרצה באוניברסיטת אריאל הודיע שלא ימשיך בהרצאה כי באולם נמצא סטודנט, שחזר משירות מילואים בצה"ל והוא לבוש במדים והוא לא ממשיך בשיעור עד שיצא.
4. . כאשר מרצים באוניברסיטאות מצטרפים לחרם על מרצים מישראל ואותן אוניברסיטאות ממונות על-ידי כספי ממשלה העיוותים החוצפה העיוורון הצביעות ממש חוגגת.
אז תפסיקו לאיים עם הקלישאות השחוקות של
חופש הביטוי כי כל המתנגדים הם המשתיקים המסוכנים ביותר לאקדמיה. ובאשר לטענה כי הסטודנטים מספיק חכמים ונבונים כדי לא להיות מושפעים ההנחה אינה נכונה. למרצים ולמורים בתיכון השפעה לא מבוטלת על תפישת עולמו של הנער הבוגר במסגרות האלה והעובדה שיש החוזרים בתשובה בשאלה או המצטרפים לכתות שונות או אשרמים בהודו או קומונות בקוסטה ריקה מוכיחה את ההפך.
עלילות שרת התרבות מירי רגב מירי רגב עושה כותרות, אוהבת כותרות והאומנים ואקו"ם, מספקים לה חומר ובמה בשפע.
גם אם אין משפטית למירי רגב סמכות לאסור על עירום בהופעות, יש לה בהחלט סמכות להביע את דעתה. ההתערבות שלה - בניגוד לכל המתנגדים, אינה בתוכן אלא ברגשות הציבור הספציפי, שרואה בעירום פגיעה באמונתו, מסורתו וחייו הקהילתיים. בתחום זה מותר לה להביע דעה ולייצג את הקהל המתנגד.
כאשר יהודי מטייל בחו"ל, ונכנס לכנסיה או בזיליקה, מבקשים ממנו להוריד כובע/כיסוי ראש, והוא מציית. כאשר ישראלי שמבקר בטורקיה או בארץ מוסלמית, נכנס למסגד הוא מוריד נעליים, ומציית. כאשר נוצרי נכנס לבית-כנסת, הוא חובש כובע ומציית.
כאשר מירי רגב מתנגדת להשמעת שירים של המשורר הפלשתיני, אחמד דרוויש, שהוא אנטי-ישראלי, אנטי ציוני, אנטי יהודי מובהק, ששיריו (לא כולם כמובן), הם הסתה נגד מדינת ישראל בנוסח השיר שטוענים שהוא לא כתב "לאכול את בשר העם היהודי" אלא הכתוב אומר: "אבל אם אהיה רעב בשרו של הכובש יהיה לי למאכל". ומיהו הכובש: האנגלים, הוויקינגים, מסעי הצלב, או אולי במקרה חיילי מדינת ישראל.
ואתם רוצים לאפשר לאנטישמי מוצהר ששיריו יהיו בטקס אקו"ם רשמי, נו באמת, יש גבול גם לנאורות וליברליות מזויפת.
ברגע אחרון: העיתונאי
יגאל סרנה, חויב בתשלום קנס של 115 אלף שקל על פרסום רכילות, ללא בסיס, מצוצה מהאצבע והעט ובשנאה לביבי. מסקנה - רכילות זולה - עולה ביוקר.
