בבחירות הקודמות מתח חסן רוחאני ביקורת קשה על
אחמדינג'אד והבטיח יותר זכויות וחופש פנימי, שיפור הכלכלה וגם את הוצאתה של אירן מהבידוד הבינלאומי בו היתה. הוא זכה ברוב והפך לנשיאה של אירן. בבחירות האלה המועמד השמרן והנוקשה, איברהים ראיסי, התובע הכללי של אירן לשעבר ומי שהורה בשנת 1988 על הוצאתם להורג של אלפי אסירים פוליטיים, הטיף לכלכלה עצמאית שאינה מסתמכת על גורמים זרים. הוא בנה על המסכנים והחלשים בהבטיחו להם מקומות עבודה ותמיכה כלכלית, ועל הקיצוניים בהדגישו את קרבתו לנביא מוחמד. כמי שהיה מועדף על ההנהגה העליונה באירן וכמועמד שרוב השמרנים חברו והתאגדו מאחוריו, התוצאות נראו צמודות יותר.
אולם העם האירני הפתיע, הרפורמיסטים גרפו כמעט את כל הקופה באופן שהביע את מאווייה של החברה האירנית. אנליסטים שבמשך שנים ישבו להעריך ולחבר דוחות, גילו שהתוצאות שהתקבלו בבחירות מעידות כנראה על חוסר הבנה בסיסי שגרם לפער בין התפיסה המובילה לבין המצוי.
ספירלת הביטחון הקיימת באופן מובנה במערכת ריאליסטית מביאה לכך שגורמי מודיעין מתמקדים בעיקר ביכולות הצבאיות ובאמצעים המטריאליים של מי שנתפס כאויב. יש בכך הגיון, איש לא רוצה למצוא את עצמו מופתע ממהלך פתע מכאיב כלשהו, שיערער את הסדר ואת המאזן הקיים. הבעיה היא שהמאזן הופר בשנים אחרונות. הכוחות לאחר המלחמה הקרה ידעו מספר שנים של הגמוניה אמריקנית, אך בעשור האחרון, בעיקר בגלל הוואקום שיצר ממשל אובמה, הכוחות הסתדרו להם לאט-לאט במערכת דו-קוטבית נוספת, אבל אחרת. הפעם לא ממש ברית נאטו מול ברית וורשה, אבל כן משהו דומה ברוח המציאות העכשווית. הפעם חודדה המערכת לכדי קידוד אחר בזהות, או יותר נכון - בהזדהות; קוטב סטטוס-קוו (המובל על-ידי "הגוש המערבי"), של אלה המבקשים להמשיך בכללי המשחק המוכרים, לעומת קוטב רביזיוניסטי (המובל על-ידי "הגוש המזרחי") ששואף לשנות את מהותם של כללי המשחק ולקבוע סדר חדש.
אירן נכנסה כמובן לתוך הקוטב השני, לפחות מבחינת ראשי ההנהגה. להם יש אינטרסים להפיץ את רעיון המהפכה האיסלאמית בדרכים רביזיוניסטיות. כולם עקבו אחר האינטרסים הללו, כי כך נהוג וגם כי יותר נוח. אמצעים מטריאליים ויכולות של האויב ניתן לכמת ולהעריך ולא צריך לשבור את הראש עם שאלת הכוונות שלו, או עם השתנות שלהן לכיוונים אחרים. אבל מסתבר שלעם באירן כנראה חשוב יותר רעיון החופש הפנימי על פני כל דבר אחר. גם למאוכזבים מכך שלא כל מה שהבטיח רוחאני בבחירות הקודמות קויים עד תום, הבחירה בו לקדנציה נוספת בפער משמעותי, מעידה כנראה על זרמי עומק בחברה האירנית שחזקים יותר מכל אינטרסים מטריאליים. האינטרסים הללו נעלמו מעיני המערב, או אולי לא הבשילו לכדי הערכה קונקרטית.
מדוע? מכל מיני סיבות. הראשונה שבהן היא כנראה נקודת המבט הריאליסטית-פסימית. מצד אחד, אי-אפשר שלא להבין אותה, אך היא כנראה פשטנית מידי ומביאה לכדי סטגנציה מחשבתית. שוב ושוב ארגוני ביון מוצאים את עצמם מופתעים כשאינם לוקחים אפשרויות נוספות בחשבון. הקושי להבחין בהתפתחויות מורכבות ובשינויים בתחומים רב-ממדיים, מדיניים-כלכליים-חברתיים-אידיאולוגיים, בזירה כזו או אחרת, מדגישים את הנחיצות להתבונן על תהליך ההערכה המודיעיני דרך פריזמה מערכתית. אחרת, מתעוררות שאלות בנוגע להערכה חד ממדית שמסבירה אירועים בצורה שטוחה ודיכוטומית. לא כל דבר שקורה אצל היריב קשור בתהליכים חיצוניים ובשאלה הרחבה, אך בו-זמנית גם המצומצמת מאוד - "איך זה משפיע עליי"? לשון אחרת - לא כל דבר שאני חוקר זה אני מול האויב.
בכמה מקרים לפחות בהיסטוריה הלא רחוקה - תהליכים פנימיים שלא קשורים בהכרח לאינטראקציה חיצונית, הם דווקא שהיוו טריגר לשינוי מדיניות. בין מקרים אלה ניתן למנות את השינוי שביצע נשיא מצרים אנואר סאדאת במדיניות החוץ בגלל מצבה הפנימי הקשה מאוד של מצרים וההכרה שהסכסוך עם ישראל גוזל משאבים שיכולים להיות מופנים פנימה, אל תוך המדינה. מקרה נוסף הוא הרפורמות החברתיות שהנהיגה ברית המועצות תחת הנהגת גורבצ'וב. הרפורמות היו בראש וראשונה צורך פנימי-מיידי של המבנה הבעייתי של משטר הסובייטי וכתגובה לתהליכי קריסה בתוך החברה. הן לא היו קשורות לפי המיתוס המקובל להשפעה חיצונית כפויה של המערב. את הכסף שהיה צריך להשקיע בפרויקט "מלחמת-כוכבים", העדיף גורבצ'וב להשקיע בחברה הרוסית.
לא בטוח בכלל שההנהגה באירן מתכוונת לשנות מדיניות, אך המשך מעורבותה בפרויקט הגרעין שנוי במחלוקת. מה שבטוח, ההנהגה מודעת בהחלט לתהליכים חברתיים בלתי נמנעים. שאלת השאלות היא אם כן - אלו אינטרסים יגברו אחד על השני?
