ההזדעקות שלוחת הרסן של חוגים אקדמיים בכירים לצד גורמים פוליטיים ומובילי דעה בתקשורת מן השמאל הפוליטי לנוכח פרסום המלצותיו של פרופ׳ אסא כשר בעניין הקוד האתי לאוניברסיטאות, עשויה להחשב כמבשרות סימני תחיה של ההיסטוריונים הפוסט ציונים במהדורה חדשה. דווקא ההתמקדות האקדמית בטיפוח ערכים פוסט-מודרניסטיים גם בהקשר לסכסוך הישראלי-פלשתיני, מעמיקים את הבורות ההיסטורית מחד-גיסא, ומרדדים את משקל הארגומנטים המשפיעים על עיצוב השקפת העולם של בוגרי האוניברסיטאות, מאידך-גיסא.
בסוף שנות ה-80 של המאה העשרים סערה הארץ עם הופעתה בקדמת הבמה של קבוצת ״ההיסטוריונים החדשים״, אסכולה מהעולם האקדמי שביקשה לנער מן היסוד את הנראטיב הציוני המוסכם באשר למלחמת השחרור ב-מאי 1948 ולנסיבות פריצתה, בדגש לסוגיית האחריות להיווצרות בעיית הפליטים ערביי פלשתין, כמו גם להפרכת האתוס הישראלי של "מעטים מול רבים" במלחמה זו. אחד ממסריה המרכזיים של קבוצה זו הצביע על קיומה של תוכנית אב של ההנהגה הציונית לגירוש שיטתי של ערביי פלשתין שתוצאותיה באו לידי ביטוי ב"נכבה" הפלשתינית. הארגומנטציה של ההיסטוריונים החדשים מתבססת לטענתם על חשיפת מסמכים מארכיונים ישראלים רשמיים שסיווגם הוסר ועל עדויות שגבו.
תופעת ההיסטוריונים החדשים הייתה קצרת ימים בשיח בישראל, אולם רישומיה נותרו חקוקים עמוק במסד הטיעונים הפלשתינים, בראש וראשונה בהתייחס להצדקת התביעה למימוש זכות השיבה. ההגיון המנחה את הצד הפלשתיני בהקשר זה הוא ניצול הערך המוסף הנובע מהשענות על היסטוריונים ישראלים נחשבים כדי לסתור את הטיעונים ״השקריים״ של ישראל. מובילי הדעה מקרב האסכולה הפוסט-ציונית התברגו במוסדות אקדמיים בחו״ל משם הם ממשיכים להוציא דיבת הארץ רעה. יוצא מכלל זה הוא פרופ׳ בני מוריס, מי שנחשב לדמות המפתח במסגרת קבוצה זו, אשר ברבות הימים חזר בו וכיום הוא יוצא חוצץ נגד המשך עיוות ההיסטוריה מבית היוצר של ההיסטוריונים החדשים. מחקרו המאוחר גורס כי בן-גוריון מעולם לא נתן הוראה "לגרש את הערבים" ומזים את הטענה לפיה מדינות ערב פלשו לארץ ישראל, כדי להציל את אחיהם הפלשתינים מהטיהור האתני שהיהודים החלו לבצע.
חופש ביטוי ובהקשר האקטואלי, ההזדעקות שלוחת הרסן של חוגים אקדמיים בכירים לצד גורמים פוליטיים ומובילי דעה בתקשורת מן השמאל הפוליטי לנוכח פרסום המלצותיו של פרופ׳ אסא כשר בעניין הקוד האתי לאוניברסיטאות, עשויה להחשב כמבשרות סימני תחיה של ההיסטוריונים הפוסט ציונים במהדורה חדשה.
בחסות הטיעונים האוניברסליים של חופש ביטוי וחרות אקדמית, מטופטפת באורח שיטתי ומתוחכם בהרצאות ובקורסים באוניברסיטאות, בפרט במקצועות המשויכים למדעי הרוח והחברה, מעין אינדוקטרינציה מוסווית, שיש בה כדי לטפח בעיני הסטודנטים השקפת עולם חד-צדדית המשרתת את הנראטיב הפלשתיני ומעבה עויינות כלפי הממשלה הנבחרת בישראל. אין לשלול את ההתכנות לכך שהזרקת מסרים באוריינטציה מגמתית נועדה להכשיר צמיחתו של דור חדש של היסטוריונים ואנשי מדע המדינה אשר יכרסמו באיתנות הנראטיב הציוני ויערערו את בסיס הקיום של מדינת ישראל. זאת ועוד; יצירת זיקה בין סוגיית הקוד האתי לאוניברסיטאות לבין יוזמות ממשלתיות לקביעת אמות מידה מעודכנות בתחומי התרבות, המשפט והחינוך בכללותו, מקבלת ממדים של "זעקת שבר" בדבר שחיקת הערכים הדמוקרטיים של ישראל, דהיינו, מעין מגמה תהליכית ש"דגל שחור" מתנוסס מעליה.
במאבק נגד המלצותיו של פרופ' כשר לעניין הקוד האתי, לא מהססים אבירי
חופש הביטוי לרמוס את המוניטין המקצועיים של אסא כשר, עד כדי כינויו כ"פילוסוף להשכיר", משל היה האיש בובה המופעלת בידי פוליטיקאים תורנים ותפקידו "לארוז" מסרים פוליטיים במעטה דיסציפלינארי. באחת מוקע האיש שזכה בכל תואר והוקרה אפשריים, כמי שתוקע סכין בגב האקדמיה וכמשת"פ של שלטון הימין. טוקבקים מתוזמרים אינם בוררים במילים בהשתלחות כלפי האיש ובני ביתו.
העובדה שמסמך הקוד האתי של פרופ' כשר הוגדר כקובץ המלצות שיועלה לדיון בפורום המליאה של המל"ג (ובמשתמע יהיה ניתן להכניס בו שינויים והתאמות), אינה מונעת מבכירים באקדמיה, כבר עתה, מלהלך אימים על ראשי מערכת החינוך ולהתריס כי הלכות הקוד יופרו בריש גליה ובראש חוצות. מעניין מהם הצעדים הנוספים הטמונים בארגז הכלים של גורמים אלה, אולי פנייה בהולה ל-UNESCO?
הקשר רעיוני הניסיון לנקוט גזירה שווה בין החרות האקדמית הנתונה לפרופסורים ומרצים בסוגיות בעלי השקה לעניינים מדיניים, לבין התבטאויות של רבנים בפני צאן מרעיתם, חוטאת למציאות, מאחר שתורתם של הרבנים מתמצית בפרשנות המקרא מתוך גישה הלכתית, דהיינו עיסוק בציווי תיאולוגי-אמוני דוגמטי. במסגרת זו, מקובל להניח כי הדבקות בשלימות הארץ נתפסת כצו בשם שמים, ללא הקשר מפלגתי או רעיוני. מה שאין כך בהתייחס לאנשי מדע המדינה העושים נפשות להשקפת עולמם תוך מינוף המוניטין שצברו מעצם הזדהותם עם דעות ליברליות המקובלות על מדינות רבות במערב המקדשות את התקינות הפוליטית.
בעשותם כן, הם יקדמו אג'נדות המעצימות את עוולות הכיבוש והשליטה על עם אחר ("המדינה הדמוקרטית היחידה בעולם השולטת על עם אחר"...), מבלי לדון בשורשי הסכסוך, באחריות להיווצרותו, בתשומות השקריות של הנראטיב הפלשתיני, ובתימוכין האיתנים להצדקת הזכות היהודית ההיסטורית על הארץ. יוצא אפוא כי דווקא ההתמקדות האקדמית בטיפוח ערכים פוסט-מודרניסטיים גם בהקשר לסכסוך הישראלי-פלשתיני, מעמיקים את הבורות ההיסטורית מחד-גיסא, ומרדדים את משקל הארגומנטים המשפיעים על עיצוב השקפת העולם של בוגרי האוניברסיטאות, מאידך-גיסא.
האינטרס הישראלי מנחה ריסון של המצב שבו "איש הישר בעיניו יעשה" באקדמיה ואין פוצה פה ומצפצף. במאמר מ-1993 היטיב פרופ' אסא כשר לתאר את מהותו ורוחו של קוד אתי. לדבריו, "קוד אתי משול למצפן, לא מספיק שהוא קיים. כדי שתהיה לו השפעה על חייו של הנווט עליו להכיר את המצפן, להבין אותו, להשתכנע בערכו, לדעת להשתמש בו, להרגיל את עצמו לעשות בו שימוש כראוי. קהילה מקצועית שיש לה קוד אתי משולה לנווט שיש לו מצפן .כדי שתהיה לקוד השפעה על אורחות חייה של הקהילה המקצועית, עליה להביא לידי כך שכל אנשי המקצוע יכירו את הקוד, יבינו את התפיסה המתבטאת בו, ישתכנעו בצדקתה, ילמדו להשתמש בו ולימים יפנימו את כל תוכנו".
גישת האנטי הכל כך צפויה מצד המיינסטרים של הממסד האקדמי, משולה לתגובה פאבלובית, בנסיבות שבהן מחולל הרפורמה צבוע בצבעים פוליטיים ימניים. במקרה דנן, דווקא מי שאמורים להיחשב כמייצגי האינטלגנציה השקולה והיסודית, מתחוורים ככאלה ששולפים ויורים בפראות, בטרם זיהו את המטרה. מן הראוי שההתייחסות למסמך העקרונות לקוד האתי של פרופ' כשר תהיה פועל יוצא של חשיבה ודיון פתוחים, מתוך שאיפה להגיע למתווה קביל המגלם כללי
משחק מחויבי המציאות בעולם האקדמי. למיטב שיפוטי איש לא התכוון לייחס למסמכו של פרופ' כשר כאל "כזה ראה וקדש".
