במוסדות ההשכלה הגבוהה בישראל מסתמנת בשנים האחרונות ירידה תלולה בנהירתם של סטודנטים למקצועות הכלולים בתחום מדעי הרוח. את קולר האשמה לכך יש מעל לכל לתלות סביב צווארו של שר החינוך,
נפתלי בנט, שכמנהיגו של "
הבית היהודי" צפוי היה דווקא להאדיר ולרומם לימודים שמהותם היא הרוח.
אלא שבמרוצת הקדנציה שלו הצליח בנט, בכובעו הכפול, לעשות בדיוק את ההפך מזה. במדיניותו המחושבת להמריץ את לימודי המתמטיקה והמחשבים כלימודים תכליתיים ורנטביליים למשק, הוא הבריח ציבור גדול של סטודנטים מהפקולטות למדעי הרוח, ואלה נאלצות כיום להצטמצם בדלות-אמותיהן, אם לא להיאבק ממש על קיומן.
הסטטיסטיקה העדכנית מעידה בעליל על העדר כמעט מוחלט בביקוש ללימודים הומאניים במוסדות ההשכלה הגבוהה. מחקר שערך מכון ון ליר מגלה שבמרוצת השנים האחרונות צנח מספרם של הסטודנטים הלומדים לתואר ראשון במדעי הרוח ב-62%. הדברים הגיעו לידי כך שמספר לא-מבוטל של מוסדות אקדמאיים שוקלים עתה אם יש טעם בכלל להמשיך ללמד את מדעי הרוח.
אלא שבעוד הסטודנטים הנרשמים ללימודי מתמטיקה, או מחשבים, נאלצים זה מכבר לעמוד בתור ארוך כדי לנסות ולהתקבל אליהם - הפקולטות למדעי הרוח ממש נאבקות על כל סטודנט פוטנציאלי - רק שיבוא, ובלבד כדי שיוכלו להגיע למינימום נחוץ כדי לפתוח חוגים מתאימים ולהצדיק, כמובן, בכך את עצם-קיומן.
בעם זאת, ולמען הגילוי הנאות, יש להודות שנטישת מדעי הרוח לא החלה ביום האתמול, אלא יש לה כבר זקן די ארוך, אך היא הקצינה מאוד השנה, בעקבות מדיניות החינוך ה"הישגית", נוסח בנט. אבות רוחניים, כמו הפרופסורים המנוחים מרטין בובר, ישעיהו לייבוביץ', גרשום שלום ויעקב טלמון, מתהפכים כיום, מן הסתם, בקברם לנוכח השוד והשבר הזה.
