במאמרו: "אמונה משני סוגים"
1 בוחן עמי דור און שלוש סוגיות:
1. על מי חלה האחריות לפינוי יישובי השומרון במסגרת תוכנית הינתקות לפני 12 שנים (2005)
2. הבחירות האישיות של שני קצינים בכירים ומוערכים, בוגרי ישיבות, בהקשר למשימות הפיקוד על ביצוע הפינוי - אלוף (מיל') נוה
2 וסא"ל מורנו ז"ל
3.
3.
ישראל היום - לאן? (אחרי החלפת עורך העיתון)
המאמר מעניין ורלוונטי בכל שלוש הנקודות לאורך זמן. אולם, שתי השאלות הראשונות אינן ייחודיות לתוכנית ההינתקות. הן העסיקו אותנו כבר מספר פעמים בעבר ולאור העובדה שלישראל אין עדיין גבולות קבע, הן תהיינה, קרוב לוודאי, רלוונטיות גם בעתיד. לפיכך משקלן כבד בעיני פי כמה ממשקל השאלה השלישית ובהן אני מבקש לעסוק להלן.
שתי השאלות הראשונות הן למעשה שתי פנים של אותו מטבע - שני מבחנים:
המבחן הציבורי והמבחן האישי.
ההחלטה על תוכנית ההינתקות הייתה יוזמה מדינית של רה"מ שרון. אין ספק שהוא אחראי להצגתה, קידומה והבאתה להכרעה פוליטית בממשלה ובכנסת, לרבות הטלת ביצועה על צה"ל, בשיתוף עם משטרת ישראל. השאלה מדוע הלך לתוכנית זו, גם היא איננה חדשה והדעות חלוקות באשר לסיבות האמיתיות לעומת המוצהרות. הדרך בה הוביל וניווט רה"מ שרון את המהלך, רצופה מניפולציות וכשלים נורמטיביים. שרון היה מודע לנכונות הציבורית לוותר על האחיזה בעזה ותמרן את המערכת הישראלית סביב ציר זה כשהוא דורס כל דיון ציבורי ענייני וכופה את דעתו ורצונו על צה"ל ועל הציבור. מבחינה פורמלית גרידא, למעט התעלמותו של שרון כחבר ליכוד מהחלטת מרכז הליכוד נגד הפינוי, פעל במסגרות המותרות לו על-פי החוק. עם זאת, מזכירה שיטת הפעולה הנכלולית שלו את מהלכיו של רה"מ רבין באישור הסכמי אוסלו בכנסת בעזרתו האדיבה של ח"כ גולדפרב. העובדה ששניהם לא זכו לראות לאורך זמן את תוצאות מעשיהם,
היא סימבולית אך רבת משמעות.
שני מהלכים של שרון היו פרי שיקול אישי אגואיסטי, והרי-משמעות לחברה הישראלית:
הטלת המשימה על צה"ל, שגררה את הצבא למשך שנים לקלחת פוליטית ואידיאולוגית רותחת, שממנה לא יצא עד היום. הנזק החברתי, מורלי, סולידרי שכפה על רבים כתוצאה מהדרך בה בחר, הם לחובתו בלבד. הכפפת צה"ל ומפקדיו לקונפליקט תפקודי, אישי ומצפוני, שתוצאותיו עדיין מחכות לנו "בפינה". אילו הוביל המהלך לקידומו של הסכם שלום או למצער להפסקת אש ממושכת ויציבה בגבול הרצועה, ניתן היה להתנחם בכך. אולם גם כאן היה המהלך כישלון ברור. שתי החלטות של שרון עדיין טעונות ליבון על ציר הזמן: פינוי 2 ישובים בצפון הרצועה ופינוי 4 ישובים בצפון השומרון כחלק מהפינוי הכולל. אלו, לדעתי, היו מיותרים גם לתכלית אותה הציג שרון כמטרת המהלך כולו. כמו-כן הפקרת "ציר פילדלפי", שללא המהפך במצרים, היה ממשיך להסב לנו צרות רבות ונפגעים לא מעטים. המהלך כולו הוביל לסדרת כישלונות ובכלל זה מלחמת לבנון השנייה, סבבי הלחימה בעזה והתחזקות החמאס.
זמן אמיתי קצינים וחיילי סדיר ומילואים רבים נקלעו למבחן נאמנות מיותר ומזיק בין מצפונם לבין פקודות הצבא בעטיו של התרגיל של שרון, שידע היטב לאן הוא מוביל את החברה הישראלית. בהדרגה, עם חלוף הזמן, צצים ועולים נפגעים נוספים מאותה הרפתקה. בדווח של דור-און שוטח האלוף נוה מול ישראל היום את טיעונו שהמהלך של פינוי צפון השומרון היה שגוי, ומדגיש שאמר דברים אלה "בזמן אמיתי" אולם דבריו נפלו על אוזניים ערלות. בהמשך הוא דן בקונפליקט האישי שלו כמפקד בכיר בצה"ל שקיבל משימה צבאית לפקד על הפינוי בצפון השומרון. מהלך דומה נדרש לעשות האלוף (מיל')
גרשון הכהן (אז תת-אלוף, ומפקד פינוי הישובים בפתחת רפיח), גם הוא מתוך הסתייגות והתנגדות למהלך
4.
לכאורה נועדה הפעלת אנשים בעלי רקע אמוני לשפר את התקשורת וההבנה בין מפקדי הפינוי וכוחות הפינוי לבין מנהיגות המפונים. בפועל החמיר הדבר את הקונפליקט הפנימי של מפקדי הפינוי ואת הקיטוב בינם לבין המפונים ומנהיגותם. אפשר ששרון פזל כבר אז למהלך גדול נוסף באיו"ש, והכין עבורו את הקרקע על-ידי מהלכים של "הפרד ומשול" - ניצול התמיכה הציבורית היחסית בפינוי הרצועה בכדי ליצור תקדים שישבור את הרצון להתנגדות אם וכאשר יגיע המהלך הגדול והדרמטי עצמו.
בקונטקסט זה, מובן היטב הפער המעשי והעקרוני בין העמדה שנקט נוה (שהביאה לו בהמשך מספר שנות שירות כסגן הרמטכ"ל), לבין זו שביטא מורנו ז"ל שעיקרה:
בשאלות מצפוניות אסור להתפשר דווקא מפני שזה המבחן האולטימטיבי. אולם, וזהו החלק השני והחשוב לא פחות: מי שאינו מתפשר אינו יכול לפסוח על שתי הסעיפים; לאי-התפשרות יש מחיר אישי וחייבים להיות מוכנים לשלם אותו, דווקא במציאות מצפונית קונפליקטואלית.
מורנו ז"ל אומנם לא נדרש לעמוד במבחן העמדה שביטא, משום שלא נקרא להשתתף בפועל בפינוי. אף שלא נקרא, התייצב לסייע לעודד את המפונים, בחזקת מעשה הומני וחסד אנושי, לא כחלק מכוח הפינוי אלא כחלק מכוחות ה"סעד וההצלה הנפשית".
העמדה שנקט מורנו ראויה בעיני עשרת מונים מזו שנקטו נוה או הכהן
5. הייתי מצפה לראות קצינים בכירים רבים יותר בצה"ל שעה שהם עומדים בפני ברירות דומות, נוקטים גישה דומה לזו של מורנו. הואיל וזו אפשרות שיש לקחת בחשבון לגבי העתיד, תיטיב מדינת ישראל לעשות אם תערך לכך מראש. כלומר, תבטיח, אפילו בחוק יסוד, שהצבא לא ינוצל לביצוע מהלכים בעלי אופי פוליטי שנוי במחלוקת ומשימות שאינן הגנה בפועל על מדינת-ישראל, אזרחיה והאינטרסים החיוניים שלה, כשאלה תטופלנה על-ידי כוחות שיטור מתאימים. הדרישה לנתק את צה"ל מפוליטיקה איננה יכולה להישאר בגד סיסמה לצרכי נוחיות בלבד. יש לה משמעות מעשית כבדה בכל הרמות.
חיי אדם בעבר, היו בצה"ל מקרים בהם בחרו מפקדים בדרכו של מורנו מסיבות מצפוניות. הבולט מכולם במעמדו היה
יגאל ידין שפרש מתפקיד הרמטכ"ל השני, על-רקע מחלוקת עקרונית-מצפונית עם בן-גוריון בעניין שיקום צה"ל אחרי מלחמת העצמאות.
אינני מכבד קצינים ומפקדים שמסתירים את דעתם ועמדותיהם עד אשר "אין להם יותר מה להפסיד", ואז מתחילים לדבר... . שירות בצבא איננו ג'וב; זו שליחות שכרוכים בה חיי אדם ובאלה יש לנהוג דרך -ארץ מיוחדת.
אולי עוד הערה אחת באותו נושא, למען הבהירות וחיזוק האבחנה המצפונית. דבריו של מורנו ז"ל היו בגדר הצהרת-כוונות, משום שלא נדרש בפועל להעמידם למבחן. אני מניח על יסוד תיאור אופיו ודרכי התנהלותו,
שאילו נדרש לעמוד למבחן, היה עומד בו. עם זאת, זכור בוודאי לרבים המקרה של אל"ם אלי גבע
6, הסרבן הבכיר במלחמת לבנון הראשונה. השוואת המקרים מאפשרת לעמוד על ההבדל המהותי ביניהם. אצל מורנו נבעה העמדה מאמונה שלימה בזכותה של מדינת-ישראל על ארץ-ישראל ובערך הלאומי של חידוש החזרה לארץ וישובה. בין אם היה אדם מאמין ובין אם היה ציוני חילוני "שרוף", המסקנה הייתה אחת. התייחסותו הייתה לשירות בצבא שהוגדר כ"צבא ההגנה לישראל", אך בשל גחמה פוליטית
מוטלת בספק, נדרש על-ידי הממשלה, בדרכים עקלקלות, לבצע גירוש אזרחים ישראלים מבתיהם.
לדידו זהו שימוש לרעה בצבא, ובצדק תרתי-דסתרי. אצל גבע נבע אקט הסרבנות מחילוקי דעות דוקטרינריים וטקטיים עם מפקדיו אך בעיקר בשל התנגדות פוליטית-אופוזיציונית לממשלה שפקדה על היציאה למלחמה. חשבון מיוחד היה לו ולשכמותו עם הרמטכ"ל רפול ועם שר הביטחון, שרון, שניהלו אותה. עצם היציאה למלחמה לא הייתה הפתעה לגבע, שמילא את תפקידו עד להחלטה להתקדם מעבר ל-40 הק"מ עליהם הוצהר מראש. במילים אחרות: גבע סבר, עוד לפני תחילת המלחמה, שזו לא תשיג את מטרותיה, עובדה שלא הוכחה בפועל. משהמשיך הצבא במשימותיו, בקש להשתחרר מפיקוד תוך כדי לחימה. גבע היה דוגמה רעה מובהקת לפוליטיזציה של הצבא -
סירוב לבצע יעדים צבאיים שקבעה ממשלה לגיטימית, משום שאין הוא מסכים לדרכה הפוליטית.
דוגמאות אלה מעוררות שאלה לא פחות עמוקה מהשאלה הקודמת: האם הגיל, התפקיד או "אופק הקידום" של הפיקוד הבכיר בצה"ל ("הגנרלים"), משנים את אופן ההסתכלות של קצינים בכירים על סדר העדיפויות האישי שלהם? או אולי גורם הזמן והנורמות המשתנות בחברה הם האחראים לשונות המתוארת לעיל? דוגמאות לדפוסים נורמטיביים ואנטי-נורמטיביים בצבא ההגנה לישראל, הם סיבה טובה לדיון תקופתי רציני בקבינט המדיני-ביטחוני לגבי נורמות צה"ליות תקניות בתנאי קיצון; הגיע הזמן גם לכך, לפני מעשה ולא בעקבות דוח ועדת החקירה שלאחריו. עדיף שקצינים ידעו היטב מה מצופה מהם כקצינים וכמנהיגים בתנאי לחימה. אם אין הדבר מתאים להשקפותיהם או למצפונם, יסתפקו בשירות החובה וימנעו ממצבי סרבנות חזויים מראש, שנזקם מרובה.
